At the meeting, Obama told the leaders that he wants to help Israel overcome its demographic problem by reaching an agreement on a two-state solution, but that in order to do so, Israel would need “to engage in serious self-reflection.”

On the Iranian nuclear issue, Obama told the leaders that “the door to dialogue is open. If the Iranians do not walk through it, however, we will have to see how we proceed. But it would be a mistake to talk now about what we’re going to do and how we’re going to do it.” Advertisement

One of the participants at the meeting asked the president to take a lower profile regarding the public differences between his administration and the government of Prime Minister Benjamin Netanyahu over the United States’ demand that Israel freeze all settlement construction activity in the West Bank.

“This situation is not helpful,” he told the president, who rejected the request, saying that during the eight years of the Bush administration, such disagreements were never made public but that such an approach was not helpful in advancing the peace process.

Obama added that there is a narrow window of opportunity for advancing the peace process and that he plans to speak openly and honestly with Israel – “a true friend of the U.S.” – just as he did with the Arab nations in his speech at Cairo University in June.

Among the groups attending the meeting were the American Israel Public Affairs Committee, the Anti-Defamation League, Hadassah, the Jewish Council for Public Affairs, the National Jewish Democratic Council, the Orthodox Union, the United Jewish Communities, the Union for Reform Judaism, the United Synagogue of Conservative Judaism, the American Jewish Committee and the Conference of Presidents of Major Jewish Organizations, which is led by long-time Obama acquaintance Alan Solow, who requested the meeting.

“He [Obama] said that there is more progress than appears in the negotiations and spoke quite positively of the tracks between Mitchell and Barak and between the two administrations,” said one participant, Malcolm Hoenlein, executive vice chairman of the Conference of Presidents.

One major obstacle has been Israel’s insistence on allowing some “natural growth” of existing settlements.

Hoenlein said Obama indicated that “there might be some opening for an understanding between the two parties. I don’t know what the understanding is.”

J Street: Obama said settlement growth not in Israel’s interest

Jeremy Ben-Ami, executive director of J Street, a pro-Israel lobby group in Washington, said Obama stressed that further expansion of settlements was not in the interest of the United States or Israel.

“The president said that the gaps are narrowing and he did allude to progress and his hope that an agreement would be reached. He definitely alluded to that,” Ben-Ami said.

He said members of the group urged Obama to visit Israel.

Rabbi Steven Wernick, executive vice president of the United Synagogue of Conservative Judaism, said Obama stressed that he was also pressing the Palestinians to take steps necessary for peace.

A spokesman for Stephen Savitsky, president of the Orthodox Union, said there was concern about what appeared to be one-sided pressure on Israel. The spokesman said Obama indicated that he intends in coming weeks to make more public what is being done to nudge the Palestinians as well.

A White House statement said Obama “reiterated his unshakable commitment to Israel’s security, and reiterated his commitment to working to achieve Middle East peace.”

Ben-Ami said that he believed that President Obama was asserting positions aimed at achieving two states for two peoples, a stance he claimed is supported by the majority of the Jewish community in the United States that voted for Obama.

Also Monday, Netanyahu met with the Quartet’s Middle East envoy Tony Blair to discuss ways to improve the Palestinian economy. Netanyahu told Blair that the West Bank’s Palestinian residents could achieve more if they were to increase their cooperation with Israel.

AJC praises Obama commitment to Israel’s security

Following the meeting, the AJC praised Obama for the commitment to Israel’s security he expressed Monday.

“The President could not have been clearer that his primary motivation in seeking to re-energize an Israeli-Palestinian peace process is Israel’s long-term security,” said Jason Isaacson, AJC director of government and international affairs, who participated in the Roosevelt Room session.

“Nor could he have been clearer in the priority he assigns to building international unity against Iran’s drive for nuclear weapons capability.”

According to the AJC, Obama focused the bulk of his remarks on Israel’s security, emphasizing the right of Israel to defend itself, the close U.S.-Israel relationship, the obligations of the Palestinian Authority and the Arab states, and his administration’s policy on Iran.

Isaacson added: “President Obama said he understood the difficulty Prime Minister Netanyahu faces on the issue of settlements, as well as on other policy questions that carry profound security and political implications.

“His message today was that, while important action has been taken on checkpoints and on security cooperation, there are hard decisions that have been avoided for too long and must be taken – for what he sees as the future well-being of Israel – and that as the Israeli government takes the difficult steps he asks, the United States will stand beside it.”

Meanwhile, Ira Forman, CEO of the National Jewish Democratic Council, told ABC News that Obama said the media sometimes plays up disagreements between the US and Israel.

The U.S. pressuring Arab countries is a “dog bites man” story, he quoted the president as saying, adding that Obama assured the participants that he has applied just as much pressure on the Palestinian Authority as he has on Israel in steps towards peace.

Obama said that in Arab media he is depicted as being too pro-Israel, ABC reported.

“Every time I’m shown on Al Jazeera they show me at the Western Wall with a yarmulke on,” the president was quoted as saying.

הקדמת מוהר”ר שמואל ויטאל ז”ל בנו של מוהרח”ו ז”ל לשער הכונות:

אמר הצעיר שמואל בן הרב הגדול המחבר כמהר”ר חיים ויטאל ז”ל באשרי כי אשרני ה’ והנחני בדרך אמת ובמעגלי יושר וזכני והחייני וקיימני לגמור את חיבורי הגדול שחיברתי ביאור על חמשה חומשי תורה וקראתי שמו תוצאות חיים ואחריו תיכנתי ותקנתי ספר שני בדרושים נאים עולת חדש בחדשו לחדשי השנה למשמרות ערב ר”ח וקראתי שמו ספר מקור חיים וגם מצאה ידי ותקנתי סדר נאה ויאה בהלכות גיטין וחליצה ומיאונין וקראתי שמו ספר חכמות נשים מלבד ספר שאלות ותשובות אשר מתחדשין בכל עת ועדיין לא נשלם וקראתי שמו ספר באר מים חיים:

ובראותי כי אחרי רדף לבן אמרתי אני אל לבי עד מתי יהיה ספר אבא מארי ורבי ז”ל גנוזים תחת ידי ואני ובני וביתי נעבוד את ה’ ואין לזולתי חלק בהם להיות כי כל הקורא בהם ילאה להיותם רובם ככולם מפוזרים ומפורדים כנתינתם מסיני ואין מוקדם ומאוחר בתורה אחת למעלה ושבע למטה אחת הנה ואחת הנה פתח בכ”ד וסיי”ם בחבי”ת. והנה אבא מארי ז”ל להיות לבו רחב כפתחו של אולם וכל רז לא אניס ליה והוא המאסף הוא המשביר בר לרעב ולצמא לא שת לבו לקרבה אל המלאכה הזאת ולתת סדר בכל ספריו. וכעת העיר ה’ את רוחי וטרחתי ויגעתי ומצאתי והוצאתי לאור משפט הספרים האלו כאשר עיני כל העוסקים בהם תחזנה משרים בעזה”י וחלקתי אותם לח’ שערים כרצון אבא מארי ז”ל כי לעשות רצונו נתכונתי. האמנם שניתי דרכו בכמה מקומות לצורך שעה ותקנתי וסדרתי השמונה שערים בדרכים אחרים כדי להיות נקל מאד בפי הקורא בהם ומובטח אני בחסד עליון ית’ שבאמצעות המלאכה הזאת תמלא הארץ דעה את ה’ בהיות שטרחתי מאד בגופי ובממוני וגם אור עיני אינם כאתמול וכשלשום כי כשל בעוני כחי וקרבו ימי הזקנה וכשל כח הסבל מלסבול וחסרון כיס קשה מכולם. האמנם תהיה זאת נחמתי כי אהיה מזכה את הרבים עד ביאת משיחנו בב”א ומלאו פני תבל בזיו חכמת הקבלה ובא לציון גואל אכי”ר:

ועוד זאת הוספתי לעשות בסוף הספר מפתחות מפותחות פתוחי חותם תכנית תוספות טובה מרובה על העיקר כאשר עיניך תחזנה מישרים בעה”י:

ואלו הם פרטי השערים:

השער הראשון יפתח בכל ההקדמות של החכמה מראשית האין סוף דרוש אחר דרוש מקושרים כשלהבת קשורה בגחלת עד סוף עולם העשיה וקראתי שמו שער ההקדמות:

השער השני יפתח בכל מאמרי חכמת האמת כמו ספר התיקונים וספר הזוהר פרשה אחר פרשה כסדרה וגם איזה מדרש של רשב”י ע”ה כמו בשיר השירים או במגילת רות או בספר יצירה או בפרק שירה ובספרא דצניעותא וקראתי שמו שער מאמרי רשב”י:

השער השלישי יפתח בכל מאמרי חז”ל בין בכל התלמוד ובין בכל שאר מדרשי חז”ל כמד”ר ותנחומא וספרי וספרא והילקוט וכיוצא וקראתי שמו שער מאמרי חז”ל:

השער הרביעי יפתח בביאור הפסוקים פרשה אחר פרשה ונביא אחר נביא ראשונים גם אחרונים והמה בכתובים דרך ישרה שיבור לו האדם וקראתי שמו שער הפסוקים:

השער החמישי יפתח מכל פירושי המצות מעשה ולא תעשה מסודרים על סדר הפרשיות כל מצוה ומצוה במקומה כנתינתה מסיני באמת ובאמונה וקראתי שמו שער המצות:

השער השישי יפתח מכל הכונות שבתפילות בימי החול ובשבתות ובימים טובים ובימים נוראים וכונת המצות כלליות ופרטיות ות”ת כנגד כולם וקראתי שמו שער הכונות:

השער השביעי יפתח בהקדמות נאות לרוח הקדש ולנבואה וגם יחודים וכן רבים ואזהרות לתיקון הנפש ותיקונים למי שרוצה לשוב מחטאיו כמשפטו וכדינו וקראתי שמו שער רוח הקודש:

השער השמיני יפתח בכמה הקדמות בענין הנשמות ובענין שכר הצדיקים וגם עונש הרשעים ודרושים בענין ד’ יסודות ארמ”ע וכל הנבראים ודרושים רבים ונפלאים בענין הגלגולים ונזכר בהם גלגולים של כללים ופרטים וקראתי שמו שער הגלגולים ואלה שמותם כסדרם וכצביונם. שער הקדמות א’. שער מאמרי רשב”י ב’. שער מאמרי חז”ל ג’. שער הפסוקים ד’. שער המצות ה’. שער הכונות ו’. שער רוח הקדש ז’. שער הגלגול ח’:

פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים בינ”ו:

שער הכוונות – דרושי תפלת השחר דרוש ב
דרוש ב’:

על ענין הנז’ בסדר תיקון תפלת שחרית הנה כבר נתבאר לעיל ענין התחלקותה אל ארבע עולמות אבי”ע. ועתה נבאר ענין הנז’ יותר בביאור עמוק הנה כבר ביארנו בביאור הקדמת אדרת האזינו בסופה הקדמה א’ בענין שני בחי’ שיש למעלה בכל העולמות דאבי”ע כי בחי’ א’ היא ענין חיצוניות העולמות הוא בחי’ כללו’ העולמות בבחי’ חיצונית’ הנקר’ כסא הכבוד ומלאכים ואופנים והבחינה הב’ היא ענין פנימיות העולמות שהם בחי’ הנפשות של בני אדם דעשיה והרוחו’ שביצירה והנשמות שבבריאה כו’ וכל בחי’ מהם יש לה בחי’ אור פנימי ואור מקיף והנה נודע מ”ש בזוה”ק פ’ ויקהל דף ר”א ע”ב ובפ’ בהר ק”ב ע”א שבתחלה צריך לעשות התיקון בבחי’ המעשה שהם ד’ תיקוני’ והם אלו יפנה ויתעטף בציצית ויניח תש”י ואח”כ תש”ר. וכנגדם הם סדר קרבנות של שחר וסדר הזמירות וס’ יוצר וס’ תפילת י”ח. וצריך לבאר כל זה הנה בתחילה צריך בסוד המעשה לתקן בחי’ חיצוניו’ כל העולמות במקומם אשר להם והוא כי ע”י אשר יפנה צרכיו הנה הוא מתקן עולם העשיה בבחי’ הנק’ נפש וע”י ברכת אשר יצר שה”ס הבל היוצא מן הפה בעת שמברך הוא מתקן אוה”מ דעולם העשיה ואח”כ ע”י הטלית שמתעטף בראשו הוא מתקן חיצוניו’ עולם היצירה הנק’ רוח ועי”כ יורד אור מן בחי’ הנפש דיצירה אל בחי’ הרוח אשר בעשיה הנק’ יצירה שבעשי’ ובסוד הברכה שבציצית נעשה אור מקיף אל היצירה ואח”כ ע”י התפי’ ש”י נתקן עולם הבריאה ואז יורד אור מן נפש דבריאה אל הנשמה שבעשיה. וע”י הברכה נעשה אור מקיף אל הבריאה ואח”כ ע”י תש”ר נתקן עולם האצילו’ האמנם בענין הברכ’ יש מחלוק’ לפי שמ”ס כי גם בעולם האצילות צריך לעשות ע”י מעשינו אור מקיף שלו ולכן צריך לברך גם על תש”ר לעשות אור מקיף אליו ומר סבר דאור מקיף דעולם האצילות שהוא בחי’ נשמה לנשמה אינו נעשה על ידינו ומעצמו הוא נעשה כי אין בנו כח לעשותו והנה כל הד’ עולמו’ נתקנו בבחי’ חיצוניות’ שהוא כללות העולמות בעצמם בכללותם בבחי’ אור פנימי עם אור מקיף שלהם ע”י אלו המצות מעשיות הנז”ל אבל האדם בעצמו לא נתקן רק בחי’ הנפש שלו בלבד לפי שכל אלו הם מצות מעשיו’ שהם מצד הנפש ואפי’ בברכ’ שלהם היא מצד מצות מעשיות בלבד ולכן כדי לתקן בחי’ שנית צריך סוד הדבור בתפלה וזה פרטן כי באומרו סדר קרבנות של שחר יכוין לכלול העשיה ביצירה אחר שכבר נכללו ונתקנו כל העולמו’ בכללותם ואמנם כדי להעלותם למעלה ולכלול אותם ביחד א”א לעשותו אלא ע”י הכללו’ הנשמות שהם בחי’ פנימיו’ העולמו’ כולם ולכן אנו אומרים הקרבנות שעי”כ אנו כוללים עולם העשיה בבחי’ פנימיותו שה”ס הנפשו’ שבו עם אור מקיף שבהם ג”כ הנעשה ע”י הדיבור ואז גם החיצוני’ שהוא כללות עולם העשיה נכלל עמהם ואז אנו מעלים עולם העשיה אל עולם היצירה וכוללים אותו עמו בבחי’ הנפשות שבעולם העשיה שהם פנימיו’ העשיה כנז’ וזה ע”י הקרבנות ואז נעשין מוחין דאור פנימי לבחי’ הנפשות וגם אוה”מ שלהם ע”י הדיבור. ואח”כ ע”י הזמירות של ב”ש עד היוצר אנו מעלים את הרוחין שבעולם היצירה, בבחי’ מוחין דאור פנימי ובבחי’ אור מקיף עד עולם הבריאה ואז גם בחי’ חיצוניו’ דעולם היצירה אור פנימי שלו עם אור מקיף שלו הם עולים ונכללי’ עמהם בבריאה ואח”כ ביוצר אור עד העמידה אנו מעלי’ הנשמות שבעולם הבריאה בבחי’ אור פנימי ואור מקיף שלהם עד עולם האצילות ואז גם חיצוניו’ עולם הבריאה אור פנימי שלו עולים ונכללי’ בהם והנה נתבאר כי ע”י תש”י שהיא בבריאה וע”י התש”ר שהיא באצילו’ נעשי’ מוחין פנימיי’ דאור פנימי וגם אוה”מ שלהם בבחי’ חיצוני’ העולמו’ ואמנם עתה ע”י ק”ש שאומרי’ ביוצר אנו ממשיכין ומורידין מוחין פנימים דאור פנימי בבחי’ פנימיו’ העולמות שהם הנשמות כנ”ל ואח”כ בעמיד’ אנו נותנים להם בחי’ אור מקיף שלהם ובביאור ברכת אבות דר”ה במלו’ אלקינו ואלקי אבותינו יש סיוע לזה ע”ש היטב. והנה עתה אשר עלו היצירה והעשיה בבריאה שהם בחי’ מלכות ות”ת בני הבריאה אנו צריכין עתה להעלותם בבריאה בסוד מ”ן אל אמם שהיא עולם הבריאה כדי שיתנו להם מוחין פנימ’ דאור פנימי בבחי’ אותם הנשמות שהם פנימיו’ של העולמות וצריך שיתייחדו בתחילה ויזדווגו או”א דאצילות לתת מוחין לז”ן דאצילות ועי”כ יומשך שפע לאו”א דבריאה שיזדווגו גם הם לתת מוחין לז”ן אשר שם שהם בחי’ היצירה והעשיה שעלו ונכללו עתה שם כנז’ וכדי להיות בנו כח לעשות הדבר הזה נצטוינו במצות ק”ש שהיא בחי’ דיבור ואינה מעשית וע”י מצוה זו יהיה בנו כח לגרום הזווג הנז’ כדי שיתנו מוחין אל זו”ן דבריאה כנז’. וכדי לבאר ענין זה הוא מוכרח לבאר פה קצת מן כונת ק”ש. והענין יובן במה שנתבאר אצלינו כי יעקב יש לו שתי נשים לאה ורחל. והנה בחי’ לאה היא בבחי’ הקשר דתש”ר שבעולם האצילות ויש לה פרצוף שלם מי”ס כנודע. ואמנם עתה אנו מעלים את רחל שהוא אותה הנקודה של מלכות אשר עומדת בהיכל ק”ק דבריאה ועולה עד לאה הנז’ שה”ס אות ד’ דאחד ונכללת עמה ומתחברת אז אותה הד’ עם הז”א שה”ס אח”ד א”ח ד’ נעשין מ”ן אל או”א דאצילות ואז מורידים ונותני’ מוחין פנימין לז”א וללאה הנז’ ואמנם המוחין של רחל אינם יורדין לפי שעדיין היא בבחי’ נקו’ ואין לה פרצוף לקבל מוחין. ולכן המוחין שלה נשארים למעלה עם הד’ דאחד שהיא לאה וכאשר אנו אומרי’ בשכמל”ו הכל הוא בסוד בחי’ לאה והבן זה. ונמצא כי אז ע”י זווג דאו”א יורדין מוחין פנימי’ לז”א ולאה ומכח האור הזה הגדול נעשה עשיה ויצירה ג”כ מ”ן אל הבריאה ואז יורדין להם מוחין גם דאור פנימי ואור מקיף כי כ”כ הוא לתת מוחין פנימים בלבד. באצילות כמו לתת מוחין פנימים ומקיפים בבריאה נמצא עתה כי בבחי’ העולמות בחיצוניותם יש להם מוחין פנימים דאור פנימי ואור מקיף ובבחי’ הנשמות שהם פנימיות העולמות יש להם ג”כ מוחין דאור פנימי ואור מקיף בג’ עולמות בי”ע חוץ מעולם האצילות כי אין שם לבחי’ הנשמות רק מוחין דאור פנימי בלתי אור מקיף. ואח”כ ע”י העמידה בתפילת י”ח נעשים להם ג”כ בחי’ אורות המקיפין דמוחין כמשי”ת בע”ה בתפלת ר”ה ע”ש:

שער הכוונות – דרושי תפלת השחר דרוש ג
דרוש ג’:

על הנז’ בסדר חילוק תפילת השחר דחול. הנה תחילה צריך לתקן ד’ עולמות אבי”ע ע”י מצות מעשיות שאנו עושים למטה בעה”ז וכונת התיקון הזה הוא לתקנם במקומם עצמם שהקליפה אשר סביבותיהם שנתאחזו בהם בלילה יתפרדו עתה מהם לפי שהוא יום ואין הקלי’ גוברת. והנה תחילה נוטל אדם ידיו שחרית ויכוין כי ע”י נטילה זו נפרדים הקליפה דג’ אחרו’ דעולם העשיה ונפרדים מהם בבחי’ החיצוניות. ואחר כך יפנה ויעשה צרכיו ועי”כ יתקן גם הפנימיות ג’ אחרונות דעולם הנעשיה הנז’ כי הנה בעולם העשיה יש אחיזת הקלי’ אפי’ בפנימיות’ כנודע כי בעשיה ויצירה יש תערובות טוב ורע וע”י מה שנפנה גורם להפריד ולהוציא הקלי’ מן פנימיות דעשיה. והנה ע”י ב’ דברים אלו שהם יטול ידיו ויפנה נתקנו ג’ אחרונות דעשיה בבחי’ אור פנימי מבחי’ חיצוניות ופנימיות שבהם ואמנם ע”י שני ברכות שמברכין ענ”י כשנוטל ידיו ואשר יצר כשיפנה נתקן אוה”מ שלהם בבחי’ פנימיות’ ובבחי’ חיצוניות’ כנודע כי כל מצוה הנעשית בדיבור ובהבל הפה הוא בחי’ אור מקיף והרי נתקנו ג’ אחרונות דעשיה במקומם עצמ’ בבחי’ חיצוניות’ ובבחי’ פנימיות’ ע”י ב’ מעשים הנז’. ואח”כ ע”י ב’ הטליתות טלית קטן וגדול הם שני תיקונים אל ג’ אחרונות דעולם היצירה כנודע כי סוד טלית היא במטטרו”ן אשר ביצירה כנז’ בפ’ פנחס דף רכ”ו ע”ב בר”מ:

והנה מט”ט הוא מתלבש בטלית הזה אבל הטלית קטן הוא כנגד פנימיו’ ג’ תחתונות דיצירה ולכן הוא נלבש על החלוק מתחת המלבושים שלא כאותם הנוהגים ללובשו על המלבוש שטעו’ הוא בידם והטלית גדול הוא כנגד חיצוניותם ולכן הוא נלבש על כל המלבושים ואמנם הפנימיו’ דיצירה אינו פנימיות גמור כמו פנימיו’ העשיה אשר הוא בתוך הגוף ממש בסוד יפנה כנ”ל לפי שאין אחיזת הקליפה ביצירה כמו בעשיה ואח”כ ע”י ב’ ברכותיהם נתקן אוה”מ שלהם והנה בהיותי’ בעולם העשיה לא נתקנו רק ג”ת אשר שם אבל עתה שנתקנו ג’ אחרונות דיצירה ממילא נתקנו כל הי”ס שבעשי’ אשר הם למטה מג”ת דיצירה אמנם לא נתקנו רק בבחי’ חיצוניות’ בלבד נמצא כי עתה נתקנו ג’ אחרונות דיצירה בבחי’ פנימיות וחיצוניות וז’ עליונות דעשיה בבחינת חיצוניות בלבד וג”ת דעשיה בבחי’ פנימי’ וחיצוני’ ואח”כ ע”י התש”י נתקנים ג”ת דבריאה וע”י הברכה נתקן אוה”מ שלהם וזה בבחי’ החיצוניות לבד כי לבחי’ הפנימיות שלהם אין צורך לעשות תיקון אחר ע”ד הנז’ ביצירה ועשיה והטעם הוא שאין הקלי’ נאחזות בפנימיות הבריאה רק בחצוניותה ומכ”ש בעולם האצילות וכנודע אצלינו שבבריאה אין רע וטוב מעורבים והבן זה היטב:

והנה עתה אשר נתקנו ג’ אחרונות דבריאה מכ”ש שנתקנו החיצוניות בלבד של הז’ עליונות דיצירה אשר הם למטה מג”ת דבריאה וגם נתקנו הפנימיות דז’ עליונות דעשיה אח”כ ע”י תש”ר נתקני’ ג’ אחרונות דאצילות בבחי’ חיצוניות’ אלא שהוא בסוד אור פנימי שלהם בלבד ואין התש”ר צריכה לברך עליה לפי שאור מקיף שלהם נעשה מאליו ואינו נעשה על ידינו אך סברת חכמי אשכנז המברכים גם על התש”ר לפי שהם סוברים שגם אוה”מ שלהם אעפ”י שהוא באצילות הנה הוא נעשה על ידינו והנה פנימיות עולם האצילות אין צורך לתקנו כנ”ל כי אפי’ בפנימיות עולם הבריאה אין הקלי’ נאחזות אלא בחיצוניות בלבד והנה עתה אחר אשר נתקנו ג’ התחתונות דאצילות בסוד החיצו’ מכ”ש שנתקנו גם חיצוניות דז’ עליונות דבריאה אשר למטה מהם וגם נתקן הפנימיות דז’ עליונות דיצירה ונמצא כי כבר נתקנו כל הי”ס דעשי’ בבחי’ חיצוניו’ ופנימיו’ באור פנימי ואור מקיף וכל הי”ס דיצירה ע”ד הנז’ חיצוניו’ ופנימיו’ באור פנימי ואור מקיף אבל הי”ס דבריאה בבחי’ חיצוניות לבד באור פנימי ואור מקיף אבל בבחי’ הפנימיות אין צורך לתקנו כנ”ל והג”ת דאצילות בבחי’ חיצוני’ לבד ובסוד אור פנימי לבד אבל אור מקיף שלהם וגם כל בחי’ הפנימיות שלהם דאור פנימי ואור מקיף הוא נעשה מאליו ואין צורך לתקנו ומכ”ש הז’ ראשונות דאצילו’ שלא הוצרך בהם שום תיקון לשום בחי’ מהם כלל ועיקר והרי נתבאר כל בחינות המעשה:

ועתה נבאר בחי’ הדיבור כנ”ל בשם הזוהר ויקהל דר”א ע”א ופ’ במדבר דק”כ ע”ב והנה עד עתה ע”י המעשה נתקנו העולמות במקומן ונסתלקו מהם הקלי’ כדי שאח”כ ע”י הדיבור של התפלה נוכל להעלות עולם בעולם ולקשרם ולהעלותם יחד ונתחיל לבאר סדר עלייתם הנה ע”י הי”ח ברכ’ דשחרי’ מברכ’ ענ”י עד פ’ התמיד אנו מורידים שפע גדול והארה גדולה אל הג’ ראשונות דעשיה כדי שהחיצו’ שלהם יזדכך ויחזור להיות בבחינ’ פנימיות כנודע לעיל כי בכל עולם יש ב’ חיצוניות העולמות ופנימיות העולמות שהוא הנשמות אשר בהם וע”י אלו הברכות דפנימיות מתברך חיצוניות ומקבל הארה גדולה וחוזרין בערך פנימיו’ אח”כ ע”י פ’ קרבן התמיד אנו מעלים פנימיות ג”ר דעשיה למעלה ונעשין בחי’ חיצוני’ בלבד אל ג”ת דיצירה וז”ס קרבן התמיד שהוא לקרב התחתון בעליון ולהעלותו עד שם למעלה ונמצ’ כי ע”י קרבן התמיד עול’ פנימיות ג”ר דעשיה ונעשים חיצוניות אל ג”ת דיצירה ואז הפנימיו’ של שלשה התחתונות דיצירה מתעלה גם הוא יותר למעלה ונשאר חיצוניותם בסוד פנימיות ופנימיות ג”ר דעשיה נעשה להם בחי’ חיצוניו’ ופנימיו’ ג”ת דיצירה עלו ונעשו חיצוניות לשלשה אמצעיות דיצירה וחיצוניות שלשה אמצעיות דיצירה נעשים פנימיות להם ופנימיות שלשה אמצעיות דיצירה עולים ונעשים חיצוניות אל שלשה ראשונות דיצירה וחיצונית שלשה ראשונות דיצירה נעשין בחינת פנימיות להם כנז’ ופנימיות שלשה ראשונות דיצירה עולים ונעשים חיצוניות אל המלכות דבריאה. וחיצוניות מל’ דבריאה נעשים פנימיות להם ופנימיות מ’ דבריאה עולה ונעשה חיצוניות אל הג”ת דבריאה והחיצונית ג”ת דבריאה נעשה פנימיות להם ופנימיו’ ג”ת דבריאה עולים ונעשים חיצוניו’ אל הג’ אמצעיות דבריאה וחיצוני’ ג’ אמצעיו’ דבריאה נעשי’ פנימיו’ אליהם וכעד”ז עולים כסדר המדרגו’ הנז’ עד שנמצא כי פנימיות ג”ר דבריאה עולים ונעשים חיצוניות אל המ’ נוקבא דז”א דאצילות וחיצוניות מ’ נוקבא דז”א דאצילות נעשית פנימיות אליהם ופנימיות מלכות דנוקבא דז”א דאצילו’ עולה ונעשה חיצונית אל ג”ת דילה שהם נה”י שבה וחיצוניות נה”י שבה נעשין פנימיות אליהם וכעד”ז עולים כסדר המדרגות עד שנמצא כי פנימיות ג”ר דילה עולים ונעשים חיצוניות אל המ’ דז”א דאצילו’ וחיצוניות מ’ דז”א נעשים פנימיות אליהם ופנימיות מ’ דז”א עולה ונעשה חיצוניות אל ג”ת דז”א וחיצוניות ג”ת דז”א נעשים פנימיו’ אליה וכעד”ז עולים כסדר המדרגות עד שנמצא כי פנימיו’ ג”ר דז”א עולים ונעשים חיצוניו’ אל מ’ דאו”א וחיצו’ מ’ דאו”א נעשי’ פנימי’ אליהם וכעד”ז עולים כסדר המדרגות עד עתיק יומין דאצילות ובזה ית’ לך מ”ש בזוהר פ’ צו דכ”ו ע”ב ובסוף פ’ פקודי כי רעות’ דקרבנין סלקא עד א”ס לעילא לעילא פי’ כי ע”י קרבנות עולים העולמות ומתקשרים זה בזה מדרגה למעלה ממדרגה עד א”ס ובזה ית’ לך מש”ל כי העולמות הנקרא חיצוניות אינם עולים כלל אמנם נשארים במקומם וחוזרים להיות בחינת פנימיות:

ועתה צריך לתת טעם אל הנ”ל איך המלכות דבריאה נעשי’ חיצוניותה בחינת פנימיות אל ג”ר דיצירה כי היא א’ והם ג’ וכן איך פנימיותה עולה ונעשית חיצוניות אל כל ג”ת שלמעלה ממנה וכעד”ז תפול קושיא זו במלכות דנוקבא דאצילות ודז”א דאצילות כו’ עד רום המעלות אבל סוד הענין הוא במה שהודעתיך כי שיעור קומת המלכות היא לעולם בסוד נה”י כי הם שלשה עדרי צאן רובצים עליה וה”ס שלשה קוים אשר מהם נעשי’ המלכות ולסיבה זו יש יכולת בחיצוניות המלכות להתלבש בתוך הפנימיות של ג”ר שלמטה ממנה ויש יכולת בפנימיות’ להלביש את חיצוניות הג”ת שלמעלה ממנה ונמצא עתה כי יש ב’ מיני שינויים מעולם העשיה אל שאר העולמות השינוי הא’ הוא כי פנימיות ג”ר דעשיה נעשית חיצו’ אל ג”ת דיצירה אבל הג”ר דיצירה אינם מלבישי’ אלא אל המלכות דבריאה בלבד ולא לג”ת דבריאה וכן בג”ר דבריאה כו’ וכן בשאר עולמות העליונים כולם וטעם הדבר הוא לפי שסדר הקרבנות עד ב”ש הכל הוא בתיקון עולם העשיה בלבד והנה עול’ העשיה ה”ס המלכות כנודע ולכן כיון שאנחנו עתה בתיקון עולם העשיה לכן נשלם כל תיקון עולם העשיה לגמרי ויכולים לעלו’ עד מקום הראוים להם שהוא בשלשה אחרונות שהם נה”י דיצירה אבל העולמות שלמעלה מן העשיה אין עתה זמן תיקונם כי בברוך שאמר הוא זמן תיקון היצירה וביוצר אור הוא זמן תיקון הבריאה כנ”ל כו’ ואף אם תראה עתה כי גם עולמות העליונים נתעלו ממדרגתם כנ”ל אינו אלא לצורך העשיה עצמה לתת מקום פנוי אל ג”ר דעשיה שיעלו ביצירה ולסיבת’ הוכרחו כל העולמות להתעלות מדרגה אחר מדרגה על צד ההכרח אף ע”פ שאין עתה זמן עלייתם מצד עצמן ולכן הלואי שהעולמות העליונים יתוקנו עתה אע”פ שאינו זמנם בבחי’ חלק העשיה שבכל עולם מהם שהוא מלכות שלהם ויתוקן ע”י תיקון עולם העשיה התחתון שהוא מן הסוג שלהם ולכן אין כח בג”ר דיצירה לעלות אלא עד המ’ דבריאה בלבד אשר היא לבדה נתקנה ע”י תיקון עולם העשיה התחתון כי גם היא בחי’ עשיה שבבריאה אבל למעלה מזה א”א להם לעלות ואמנם כשיהיה זמן תיקונם אזי יהיו גם הם דומים אל תיקון העשיה והוא כי בתיקון ב”ש שהוא תיקון היצירה יכלו ג”ר שבה לעלות עד שלשה אחרונות דבריאה ממש וכן בתיקון יוצר אור שהוא תיקון הבריאה יוכלו ג”ר שבה לעלות עד ג”ת דאצילות וכן בתפלת י”ח שהוא תיקון עולם האצילות יהיה ג”כ ע”ד הנז’. ונלע”ד חיים ששמעתי ממוז”ל כי עד ב”ש עלה על הפנימיות דג”ר דעשיה והלביש לחיצו’ ג’ אחרונות דיצירה אבל אחר ב”ש נתקן היצירה ע”ד הנז’ כי ג”ר שבה עולה פנימיות ומלביש לחיצו’ ג”ת דבריאה ואז ממילא ניתוסף תיקון והארה בעשי’ והוא כי עלה גם החיצוניו’ דג”ר דעשיה ונתחברו עם הפנימיות שלהם שעלה בתחילה ביצירה כנ”ל ונמצא עתה כי ג”ר דעשיה חיצוניותם ופנימיותם הם עומדים עתה במקום ג’ אחרונות דיצירה וחיצוניו’ ופנימי’ ג’ אחרונות דיצירה במקום ג’ אמצעיות דיצירה כו’ וכן ביוצר אור נתקן ממילא גם עולם היצירה ע”ד הנז’ וכן בעמידה נתקן ממילא גם עולם הבריאה ע”ד הנז’:

עוד יש שינוי שני מעולם העשיה אל שאר העולמות והוא כי בשאר העולמות כאשר עולים ג”ר דיצירה בג”ת דבריאה או עד”ז בשאר העולמות הנה הם עולים ג”ר בד’ תחתונות דכל עולם כי המלכות דבריאה נכללת בג”ת שהם נה”י דבריאה ואז באלו הארבע’ תחתונות דבריאה עולים הג”ר דיצירה ונכללים בהם אבל בעשי’ אינו כן אמנם בעשי’ הג”ר עולים בג”ת שהם נה”י בלבד דיצירה אבל המל’ דיצירה היא נשארת למטה בז”ת דעשי’ לעולם וכמשי”ת בע”ה וטעם הדבר הוא לפי שכל בחינת המלכות הוא בחינת עשיה כנודע ולכן צריך שהמל’ דיצירה הדבוקה עם העשיה שתהא ממש למטה במקו’ העשיה עצמה ולא בעולם היצירה ולכן מתקשרת עם הז”ת שבעשיה ועומד’ בעולם העשיה ואינה נקשרת עם ג”ר דעשיה לפי שכבר עלו ביצירה:

ונחזור עתה לעולם העשיה שעד עתה נתעסקנו בענין פנימיות ג”ר שבה איך עלו אל היצירה כנ”ל ואיך כל שאר העולמו’ נתעלו ממקומן בסדר מדרגתם ועתה נבאר שארית עולם העשיה כי הנה עתה חסרים ממנה פנימיו’ ג”ר שבה וצריך עתה להשלי’ חסרונו ולהביאו ממקום אחר והלא הוא אותו החיות אשר בתוך הקלי’ והיא בחינת הקדושה המחי’ הקליפה וה”ס י”א סמני הקטור’ ולכן תיכף אחר פרשת התמיד אנו אומרי’ סדר פטום הקטר’ קודם פסוק וערבה לה’ מנחת כו’ ולא כאותם הנוהגים לאומרו קודם פרשת התמיד וטעות הוא בידם וע”י פטום הקטרת הזה שאנו אומרים גורמים לסלק חיות הקדושה אשר בתוך הקלי’ העשיה שהם י”א יריעות עזים ואנו מסלקים אותם ע”י סמני י”א קטרת ובתפלת ר”ה יתבאר לך ענין אלו י”א סמני הקטרת גם בפ’ תרומה דקס”ד ע”ב ביארנוהו בסוד עשתי עשרה יריעות וע”ש ומשם ית’ לך כי י”א סמני הקטרת הם הי”ס דעשיה והנה יש י”ס דקליפה ועוד כח א’ קדוש המחיה אותם הרי הם י”א וע”י אלו הי”א סממנים שהם הי”ס דעשיה ועוד אותה נקודה קדושה העליונה המחיה את כולם ואז ע”י כך נדחין הקלי’ ואנו מסלקי’ משם אותה הנקו’ אשר הית’ מחיה אות’ ואח”כ אנו ממיתין את העשר קליפות ולכן כיון שהקדוש’ והחיות שבהם מסתלק מהם אז נשארים הם מתים וז”ס למה הקטרת מכפר על הנגף ומבטלה כמ”ש ויתן את הקטרת ויכפר על העם. והטעם שהקטרת ממית מה”מ ועי”כ אין בו כח להמית והנה ע”י הקטורת נסתלק החיות והקדושה מתוך הקלי’ ועתה צריך לתקן מקום בעשיה לחבר שם החיות הזה שיחול שם ולהבין זה צריך שנתחיל לבאר מראש העשיה הנה נת”ל כי המלכות דיצירה נשארה למטה בעשיה והנה נחלקת לב’ בחינות והם הפנימיות והחיצוניות והנה אנו מעלים את חיצוניות ג”ר דעשיה אשר נשארו למטה בעשי’ כנז’ ובהם אנו מלבישים את פנימיות מלכות דיצירה אשר ירדה בעולם העשיה ונשארה החיצונית של מלכות דיצירה וחזרה לבחי’ פנימיות ואז עולים פנימיו’ ג’ אמצעיות דעשיה ומלבישים חיצוניות המלכות דיצירה ונעשית חיצוניות אליה והיא נעשית בבחינה פנימיות אליהם והנה להיות כי שתי בחינות אלו שהם חיצוניות ג”ר ופנימיות ג’ אמצעיות כל אלו הם עשי’ והם נעשים חיצו’ לחיצוניות ופנימיו’ מלכות דיצירה ונמצא כי העשיה חזרה להיות יצירה ולכן צ”ל תיקון שם בן מ”ב הרמוז באנא בכח גדולת כו’ כנודע והוא בעולם היצירה וע”י אנו מעלים אותה אע”פ שכל זה הוא בעולם העשיה אשר שם ירדה מלכות דיצירה כנ”ל וז”ס מה שתקנו לומר אחר פטום הקטורת אנא בכח כו’ שהוא מ”ב אשר ביצירה וע”י יש יכולת בעשיה לחזור לבחינת יצירה ולהלביש כנז’ הנה בכל יום ויום תכוין להעלותם ע”י כל הז’ שמות הכלולים בשם מ”ב אמנם בהיותך ביום א’ תכוין שאז גובר שם של אבגית”ץ על כולם ובו נכללי’ כולם וביו”ב נכללי’ כול’ בשם קרע שט”ן וכעד”ז בשא’ הימי’ עד שנמצא שביום השבת גובר שם של שקוצי”ת ובו נכללים כולם וכבר נת’ אצלינו בענין שם בן מ”ב אשר אומרים בעת השכיבה על המטה כמש”ה בשתים יכסה פניו כו’ כנז’ שם וכן עתה תכוין כוונה ההיא להעלו’ הפנימיות בשתי אותיות הראשונות של השם הגובר כפי יומו כנז’ ובשני אותיות האמצעיות תכוין לכסות רגלי העולים ובשני אותיות האחרונות תכוין שבהם מעופפים ועולים ואח”כ תאמר בשכמל”ו בלחש גם תכוין כי המדרגות הנכללים במלכות דיצירה הם ו’ מדרגו’ שהם חיצוניות ג”ר דעשיה בפנימיות המלכות דיצירה ופנימיות ג’ אמצעיות דעשיה בחיצו’ המלכות דיצירה:

ונודע שהמלכות דיצירה ה”ס שם אחרון שבשם מ”ב שקוצי”ת ויש בו ו’ אותיות ותכוין כי ע”י ששה שמות דאבגית”ץ קר”ע שט”ן. נג”ד יכ”ש. בט”ר צת”ג חק”ב טנ”ע יג”ל פז”ק אנו מעלים ששה מדרגות הנז’ של העשיה אל הששה אותיות שבשם שקוצי”ת שהוא המל’ דיצירה ולכן צריך לכוין ולשלב שם אבגית”ץ באות ש’ של שקוצי”ת. ושם קרע שטן באות ק’ של שקוצי”ת. וכן שאר ששה השמות בששה אותיות שקוצי”ת. אח”כ בשאר הסדר ובפרק איזהו מקומן אשר כל זה אינו פסוקים של תורה אלא דברי רז”ל לבד וע”י כל זה אנו מעלים שאר העשיה. והוא כי עתה עלה פנימיות שלשה אחרונות דעשיה ונעשי’ בחינת חיצוניו’ ג’ אמצעיו’ דעשיה והחיצוניות ההוא נעשה פנימיות אליהם ועולה פנימיות מלכות דעשיה ונעשה חיצוניו’ אל חיצוניות שלשה אחרונות ועולה אותו החיות של הקדושה שעלה ע”י י”א סמני הקטרת כנ”ל ונעשה בחינ’ חיצוניות אל חיצוניות מלכות דעשיה והרי ע”י כך נשלמו י”ס שלימות דעשיה ע”י בחינת מלכות דיצירה שירדה בעשיה וע”י החיות הזה של קטרת ויש עוד הפנימיות דג”ר דעשיה שעלו למעלה ונכללו למעלה ביצירה אשר הוא סוד זעיר אנפין הנקרא תורה שבכתב ולכן אנו אומרים עתה גם הברייתא דרבי ישמעאל אומר בי”ג מידות התורה כו’ שה”ס העשיה שנעשית י”ג מדרגות כנז’ יועלו ליצירה השלשה מהם וע”י אלו הי”ג מדות דתורה שהיא היצירה נדרשת בהם. עוד יש ט”א למה שנהגו לומר פרק איזהו מקומן לא זולתו מפני שאין שום פ’ בכל המשניות בלתי מחלוקת לבד פרק זה ונקרא הלכה פסוקה. והנה בעלית העולמות אנו צריכים אל השלום ולא אל המחלוקת ולכן בחרו פרק זה כנז’ והנה לענין ברייתא דר’ ישמעאל נלע”ד ששמעתי ממוז”ל שהוא באופן אחר כי בעולם העשיה עצמה לבדה נשארו י”ג מדרגות זולת הפנימיות של ג”ר שבו שעלו אל היצירה והוא כי הנה חיצוניות המלכות עם י”א סמני הקטורת שנעשו חיצוניו’ אליה הרי ספיר’ א’ ופנימיו’ המלכות עם חיצוניות נה”י הרי ג’ ספירות אחרות ופנימיות נה”י עם חיצו’ חג”ת הרי ג’ ספי’ אחרות ופנימיות חג”ת עם חיצוניות מל’ דיצירה הרי שלושה ספירות אחרות וחיצוניות כח”ב עם פנימיות מל’ דיצירה הרי ג”ס אחרות הרי בין כולם י”ג ספירות שלימות בעשיה לבדה. ודע כי כמו שנתבאר בי”ג מידות אלו שה”ס עולם העשיה שנעשה י”ג מדרגות ע”י עליית ג”ר שבה אל היצירה וכן עולם היצירה נעשה י”ג ע”ד הנז’ והם רמוזים בי”ג ברוך שבברוך שאמר וכן ג”כ בבריאה יש י”ג שבחים שיש בישתבח שמך כו’ שיר ושבחה כו’ כנ”ל בס’ הזוהר וכן עד”ז בעולם האצילות עצמו יש בו י”ג וה”ס י”ג ברכות אמצעיות של שאלת צרכי’ שיש בין ג”ר וג’ אחרונות דתפלת י”ח:

ונחזור עתה לבאר קצת פרטים בפ’ קרבן התמיד ובפטום הקטרת ענין צו את בנ”י כו’ את קרבני לחמי כו’ כבר ביארנו כי כל אלו הקרבנות הם למטה בעולם העשיה וכבר ידעת כי עולם העשיה ה”ס שם אל אדני שהם בגימ’ צ”ו וזהו רמוז באומרו צו את בני ישראל וכמ”ש בזוהר בפ’ צו כי הקליפות הנאחזות בעשי’ הם קשות וחזקות מאד וצריך לשרפם באש כי זה”ס מ”ש חז”ל אין צ”ו אלא ע”ז כמש”ה כי הואיל אפרים הלך אחרי הצו והטעם לפי שיונקים ונאחזים בשם אל אדני שהוא בעשיה:

גם בפ’ עולת תמיד העשויה כו’ תכוין במלת עולת אל מה שנת’ אצלינו כי יש תולעת בקדושה וה”ס פסוק אל תיראי תולעת יעקב וה”ס שם אבגית”ץ שהוא בגי’ תולע כי ה”ס החסד המתגבר ומתגלה ומאיר בכל בקר ובקר כמבואר בזוהר וכבר ידעת כי שם הנז’ הוא בחסד. אמנם להיות שרשו בגבורה שהוא שם בן מ”ב אלא שהוא בבחי’ החסד שבגבורות ולכן נקרא תולעת שני וכמבואר אצלינו בפ’ ותכלת וארגמן ותולעת שני בפ’ תרומה קל”ו ע”א כי גוון אדום בסוד תולעת שני לפי ששרשו גבורה אבל הוא בחי’ החסד שבגבורה ולהיותו משרש הגבו’ לכן נק’ ישר’ על שמו תולעת יעקב לפי שהם מכלים את העכו”ם בסוד הגבור’ כדמיון התולעת הרך המרקיב ומכלה את העץ הקשה והחזק. והנה כדמיון התולעת הזה שבקדושה יש כנגדו תולע א’ בקלי’ בס”א וגם הוא מתעורר בכל בקר לכלות את העולם ח”ו והשי”ת ברחמיו מגלה התולע שבקדושה שהוא אור החסד הנז’ בסוד וישכם אברהם בבקר וז”ס ענין התמיד הנאמר בו עולת תמיד כי אותיות עולת הם היפוך תולע וע”י עולת תמיד הנעשית בכל בקר היה נכנע התולע הטמא דס”א ובפסוק אל תיראי תולעת יעקב כו’ ביארנו ענין התולע הזה. ואמנם ענין העולה של התמיד דע כי כל עולה היא בחי’ לאה העליונה אשר בה כל בחינת הדינין והגבורות החזקות כנודע ולכן היו מקריבין כנגד’ עולת תמיד כדי למתק הדינין שבה כדי שלא יגבר התולע הטמא הנז’ וז”ס עולת תמיד. והנה תיבת תמיד הוא חסר יו”ד כי כתיב תמד וקרינן תמיד וכבר ידעת מ”ש בפסוק ומדת ימי מה היא כי לאה הנק’ מדת שהם אותיו’ תמד לפי שהיא לוקחת ד’ אלפים מד’ שמות אהיה שהם בגי’ מדת ובענין פטום הקטורת ג”כ נודע מ”ש בזוהר פרש’ ויקהל דרי”ט ע”ב וז”ל ובג”כ עובדא דקטרת אצטריך לאקדמא לצלות’ כו’ הנה לעי’ נת’ עניינו כי הלא יש בו י”א סממנים שה”ס אותם אורו’ המחיים את הקלי’ וכונתינו בזה לסלקם מתוכם ולהעלותם למעלה וישארו הקליפות מתים וז”ס מ”ש אומרים פטום הקטרת בשחרית קודם התפילה אחר קרבן התמיד כנ”ל וגם בתפלת המנחה קודם העמידה כי כונתינו היא להעלות העולמו’ ע”י התפילות לכן אנו אומרים אותו שלא יתאחזו הקליפו’ ויעלו בעלי’ העולמות ולכן אנו אומרים אותו קודם שני תפלות הנז’ וכן בסוף תפלת שחרי’ אנו חוזרים ואומרים אותו כנודע והטעם הוא כדי שלא ינקו הקליפו’ מן השפע היורד ונשפע לעולמות כנ”ל. אבל בתפלת ערבית אין בנו כח לעשות כך:

והנה ענין י”א סמנים אלו ה”ס עשרה ניצוצי הקדושה המחיה הקלי’ בסוד אור פנימי ויש נצוץ א’ שהוא בסוד אוה”מ להם ואין המקיף הזה מתחלק לעשר כדמיון אוה”פ לפי שאוה”מ הוא אור פשוט אחד ונקרא אור א’ בלבד ונמצא שהאוה”פ הנחלק לעשרה והאוה”מ שאינו נחלק בין כולם הם י”א סממני הקטרת:

ונבאר התחלקותם בפסוק קח לך סמים הרי ב’ כמ”ש חז”ל בגמ’ והם ת”ת ונצח נטף ושחלת וחלבנה ה”ס הוד יסוד ומל’ והרי הם ה’ תחתונות ויען שהניצוץ האחרון שבמל’ הוא ניצוץ קדושה נקודה קטנה ומועטת מאד יותר מכולם ולכן הקליפה גוברת במקו’ ההוא לכך החלבנה ריחה רע עם היותה בכל י”א סממני הקטו’ דקדוש’ כנז’. סמים הם ה’ סמים אחרים והוא כמ”ש חז”ל בגמרא והם ה’ ספירות עליונות כסדרן והם כח”ב ח”ג. ולבונה זכה ה”ס אוה”מ לכולם ולהיותו אור מקיף מבחוץ ואינו מוגבל תוך הקלי’ לכן נקרא זכה משא”כ באור פנימי המוגבל בתוך הקליפות כי איננו נקרא זך כמוהו ובזה תבין טעם נפלא אל כל המכשפים המקטירים אל הקליפו’ העליונות אשר עיקר וראש הקטרותיהם היא הלבונה והיא חביבה להם מכל שאר הקטרת כדי ליהנות מאור המקיף הזה. בד בבד יהיה זה יובן במ”ש אצלינו בענין בגדי הבד אשר לכהנים כי בד באתב”ש הוא ש”ק כי הש”ק שהם הקלי’ הם מתלבנים ונעשים בגדי בד לבנים וגם בד הוא פשתן אשר גם חלקו של קין מצד ס”א כנודע. והנה אלו הסמים היו מוחי’ לקלי’ ועתה נכנסין במוחין דקדוש’ וזמ”ש יהיה שהם שני שמות י”ה י”ה כמ”ש במקום אחר כי ב’ מוחין דנוק’ הם ב’ שמות י”ה י”ה ועתה נבאר התחלקותם בלשון הבריית’ ואלו הם. הצרי כתר והצפורן יסוד והחלבנה מלכות והלבונה אור מקיף וכוונתינו היא לקשר המלכות שהיא החלבנה עם אוה”מ שהוא הלבונ’ להאיר בה ואין די לה בהארת הנמשכת אליה מהכתר אבל הצפרן שהוא היסוד אנו מקשרים אותו עם הצרי שהוא הכתר שיאירו בו מור הוא החסד בסוד אברהם הנקרא הר המור וקציעה גבורה ושבלת נרד הוא ת”ת כי הוא קו האמצעי בין שני ענפי קו הימין וקו שמאל כדמיון השבלת עם ענפיו מן הצדדין וכרכם הוא נצח כי גם הוא יש לו ריח כדמיון המור אע”פ שאינו כ”כ חשוב כמוהו כי איננו חסד גמור כמו החסד וקושט הוא חכמה קלופה היא בינה קנמון הוא הוד. והרי נשלמו כולם והנה נתבאר אצלינו כי אלו הי”א סממנים הם בחי’ הז’ מלכים דמיתו. ועוד יש ד’ אחוריים עליונים דאו”א וישסו”ת שגם הם נפלו עמהם וסך כולם הם י”א. והיותם שס”ח מנים נת’ אצלינו לעיל בענין סוד השינין דתש”ר ע”ש ואיך הם סוד המוחין דזמן הקטנות שהם שמות אלקים אשר במילואן ביודין בגי’ ש’ ושין במילואה היא בגי’ ש”ס ועם ד’ המוחין וג’ נה”י דאימא שבהן מתלבשין המוחין כנז’ ועם כללותם הרי הם שס”ח וז”ס מנים שס”ח מנין שהיו בקטרת לפי שמן המוחין דזמן הקטנות נמשכין י”א סממני הקטרת שהם רוחניות הקלי’ כנז”ל וזהו הטעם שכל בחי’ הקלי’ נאחזים בשם אלקים והקלי’ עצמם נק’ אלקים אחרים וגם ז’ ראשין שיש בשתי השינין דתש”ר ה”ס ז’ בחי’ הארו’ המוחין דגדלו’ שהם ד’ מוחין וג’ נה”י כנ”ל ואלו הז’ הארו’ על שם אלקים העולה בגי’ שין יהיה הכל גי’ שס”ח מנים שהיו בקטרת ולכן השס”ה לבדם היו העיקריים כמנין ימות החמה שהם המוחין עצמם דקטנות שהם שי”ן והמוחין דגדלות שהם ד’ והכולל הרי שס”ה אבל הג’ היתרים הם כנגד נה”י דאימא לבושי המוחין ולכן אינם מכלל העיקריים והם ג’ מנים היתרים. ונלע”ד חיים כי להיותם נה”י דאימא לכך היו משמשין ליוה”כ שגם הוא סוד אימא עליאה כנודע:

והנה צ”ל קלופה ג’ ולא קליפה כי כך שמו קלופה גם צ”ל כל הברייתות הכתובות בסידור שלנו עד פ’ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו כו’ ואח”כ תאמר ג”פ אלו ה’ צבאות עמנו כו’ ה’ צבאות אשרי כו’ ה’ הושיעה כו’ מפני שהם מסוגלים מאד לאומרם אחר פטום הקטרת וכן היה מנהג מורי ז”ל לאומרם בכל פעם שהיה אומר פטום הקטרת קודם התפלה ואחריה וקוד’ תפלת המנחה וכן בזמן המגפה ח”ו ב”מ תיקון אחר שיכוין בי”א סממני הקטרת שהעשרה הם עשר ניצוצות הקדושה שירדו למטה בתוך הקליפה להכניעם והא’ הנוסף עליהם הוא אור מקיף לעשר הנזכר ולכן התיקון הוא שיכוין לסלקם מתוכם ועי”כ ישארו הקליפ’ מתים בלתי חיות:

התיקון השני הוא להחזיר לבני אדם בתשובה כי בזה מכניע הקליפה עוד יחוד אחר א”ל מורי ז”ל לזמן המגפ’ ב”מ וזה עניינו כבר הודעתיך כי כל הנשמות של בני אדם הם ממה שמתברר מן ז’ מלכי אדום דמיתו וז”ס אומרם ז”ל כל ישראל בני מלכים הם וכאשר בתוך הבירורים יש קצת פסולת שלא הוברר זה הפסולת נעשה ארס וסם המות הממית לאדם בזמן המגפה וה”ס פסוק ידבק ד’ בך את הדבר. והענין הוא כי אותם הקלי’ שיש באותם בירורים כנז’ הם המכים ונוגפים לאדם בזמן המגפ’ ואחר שהכו אותו אינם נפרדים ממנו ותמיד דבוקים עמו ומקיפין אותו מכל סביבותיו שיעור כמה אמו’ ולא עוד אלא אפילו באות’ השכונה שעומד שם המוכה או אפילו איזה כלי ומלבוש שלו צריך להתרחק ממנו וכל ההולך ומתדבק שם הוא מתדבק באותם הקלי’ הנז’ ויכול להנזק וזהו טעם שבשאר החולאי’ והמכו’ שבפ’ כי תבוא לא כ’ בהו ידבק כמו בענין הדבר והמגפה לפי שבשאר החולאים אין הקליפה ההם מתדבקים שם משא”כ במכת הדבר והמגפה שהיא מבחי’ קלי’ הבירורים הנז’ הם דבוקים בו ובמלבושיו ובשכונתו ובכל כליו וכבר הודעתיך בענין פטום הקטרת כי אותם י”א סממני הקטרת הם מה שנשאר בתוך הקלי’ שלא יכלו להתברר והם י”א אורו’ שבקדושה המחיים את הקליפות וכאשר יעלו למעלה יסתלקו מתוך הקליפות וישארו בלתי חיות וימותו ואינן מזיקים וזה”ס הנז’ בזוהר פ’ וירא במדרש הנעלם שטוב לומר פטום הקטרת בזמן המגפה וכן מצינו במגפת עדת קרח שנעצרה ע”י הקטרת שהקטיר אהרן ולכן טוב מאד בזמן המגפה ב”מ שבעת אומרו פטום הקטרת בתפלת שחרית ומנחה יכוין בה באותה כונה האמורה למעלה בסדר הקטורת וג”כ כאשר האדם קם אחר חצות לילה לעסוק בתורה אחר שיאמר תיקון חצות ככתוב במקומו אח”כ יאמר פטום הקטורת בכונה ההיא לפי שאחר חצות נכנעת ממשלת הקליפה ובפרט אם יתחברו י’ אנשים יראי ה’ ויקראו סדר פטום הקטורת יחד בכונה הנז’ יעשה רושם גדול למעלה אם יהיה אחר חצות לילה כנז’ ואמנם זהו מה שצריך לקרות בשעת הנז’ אחר חצות לילה אחר שתגמור הס’ הנז’ תאמר פ’ ויאמר ה’ אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמי’ ולבונה זכה בד בבד יהיה ותאמר אותו ג”פ ישר ואח”כ ג”פ הפוך כזה יהיה בבד בד זכה ולבונה סמים וחלבנה ושחלת נטף סמים לך קח משה אל ה’ ויאמר. ואח”כ תאמר ג”כ אותיות הפסוק למפרע ג”פ ותנקד האותיות בנקודת תיבות אלו הד’ והם נטף שחלת וחלבנה ולבונה וכשיושלמו תחזור מתחלתן לסופן וזה סדרן:

היהי דבב דב הכז הנבלו מימס הנבלחו תלחשו פטן מימס כל חק השמ לא הוהי רמאיו:

ודע כי מורי ז”ל מסר לנו כמה כונות ושמות בכל תיבה ותיבה ולכל אחד מן החברים שהיינו שם עמו א”ל שיכוין במלה א’ מזה הפסוק כל א’ וא’ כפי שרש נשמתו ואיני זוכרם ואלו ג’ תיבות זכרתי שמסר אותם לג’ חברים כל א’ תיבה הנכונה לו. הא’ היא סמים הראשון שבפסו’ תחלף אותה באי”ק בכ”ר ויהיו אותיות מתק”ו. והוא שם קדוש ואיני זוכר נקודותיו ודע כי כשתרצה להוציאו ולהחליפו באי”ק בכ”ר לעולם צריך שתקח האות ההיא שאתה רוצה ותחליפנה באות שאחריה היותר סמוכה כגון א’ דאי”ק תחליפנה באות י’ ואות י’ תחליפנה באות ק’ ואם היא אות אחרונה כגון ק’ אות ק’ תחזור לאות הראשונה ותחליפנה באות א’. ועד”ז בשאר אותיות של האלפ’ ביתא זו וכן עד”ז בשאר האלפא ביתות שהם הג’ אותיות אח”ס בט”ע וכיוצא. והנה צריך שתכוין בשם הזה כונה גדולה גמורה. וגם תכוין כי הוא בגי’ מילוי הויה דיודין אשר באבא העולה ע”ב ומילוי מ”ו. גם הוא בגי’ מילוי שם אהיה בריבועו דיודין אשר באימא העולה תקמ”ד ומילוי ת”ק וזהו שם תקמ”ו הנז’. הב’ הוא נטף תחליפנה באתב”ש ויהיה שם קדוש טנו ונלע”ד שנקודותיו יוצאים מן האותיות לך ס או מן בנה ז הג’ הוא ושחלת תחליפנה באלב”ם ויהיה שם קדוש והוא שם פיק א”כ ונלע”ד כי נקודותיו יוצאים מן אותיות חלך סמ ושאר שמות היוצאים מן שאר תיבות איני זוכרם אך מה שאני זוכר הוא שיודע אני שיוצאין שאר התיבות בחילוף אלפא ביתות הנז’ גם טוב לכוין בזמן המגפה תמיד בכל רגע אל שם זה הקדוש נגף ותנקדהו בתנועת האותיות שורק חיריק צירי:

והענין הוא כי סוד הדבר הוא כי גם אחת מסבות מכת הדבר הוא נמשך מזה כי כאשר ארבעה הויו’ דע”ב ס”ג מ”ה ב”ן אינם מאירים אז מסתלקים אותיותיה’ הפשוטו’ ונשארים המלוים שלהם לבד שהם מ”ו ל”ז י”ט כ”ו סך ארבעתן קכ”ח ועם כללות ארבעתן קל”ב וכללות כולם קל”ג כמנין שם נג”ף כי לסיבת הסתלקות הנז’ מן המלוים בא נגף בעולם ולכן תכוין בשם הנז’ לתקן הענין יאמר בכל יום קודם התפלה פסוק זה ג”כ ישר והפוך ואני אשיר עזך וארנן לבקר חסדך כי היית משגב לי ומנוס ביום צר לי. לי צר ביום ומנוס לי משגב היית כי חסדך לבוקר וארנן עזך אשיר ואני. משם הרב הגדול ז”ל גם יאמר אחר פטום הקטרת בכל יום וכוונתו כנז”ל אלו הפ’ ג”פ ביושר ואלו הן ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה כו’ מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפי ה’ החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטרת ויכפר על העם ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה ובכל פעם מהג”פ הנז’ תכוין אל שם טפטפיה כתוב בצבע זהב ויוצא מאלו התיבות שתציירם לפניך ואלו הם ט’ של קטרת פ’ של וכפר ט’ של הקטרת פ’ של ויכפר י’ מן ויעמד ה’ מן נעצרה גם טוב לכוין שארבע פסוקים הנז’ הם ס”ג תיבות ויכוין לשם ס”ג שהוא באימא עילאה המבררת את הסיגים של שבעה מלכי אדום אשר ממותריה’ ומן הפסולת שלהם נעשין המזיקין המכים את בני אדם כנז”ל. גם יאמר בכל יום בכל עת שתרצה או לפחות ג”פ ביום דהיינו קודם תפלת שחרית ומנחה וערבית אלו הפסוקים שבפרשת ויקהל ויעש את המנורה זהב טהור מקשה עשה את המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתורי’ ופרחיה ממנה היו וששה קנים יוצאים מצדיה שלשה קני מנורה מצדה הא’ ושלשה מצדה השני. ג’ גביעים משוקדים בקנה הא’ כפתור ופרח וג’ גביעים משוקדים בקנה א’ כפתור ופרח כן לו’ הקנים היוצאים מן המנורה ובמנורה ד’ גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה וכפתור תחת שני הקנים ממנה וכפתור תחת ב’ הקנים ממנה כו’ לששת הקנים היוצאים ממנה כפתוריה’ וקנות’ ממנה היו כולה מקשה אחת זהב טהור ויעש את נרותיה שבעה ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור ככר זהב טהור עשה אותה ואת כל כליה ותכוין ר”ת וס”ת פ’ זו והם ו”ה ואח”כ פ’ א’ בישעיה והוא זה ידוד להושיעיני ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית ידוד ותכוין כי ר”ת ס”ת פ’ זה הם יה והרי השם שלם בר”ת וס”ת פ’ זה ופ’ הנז’ ולכן אמור זה הפ’ וזה הפ’ ז”פ ובכל פעם תכוין אל הויה שלימה כנז’ אח”כ תחזור ותאמר הפ’ הזה של ה’ להושיעני ופ’ א’ מפרשת בהעלתך וזה מעשה המנורה כו’ כן עשה את המנורה אשר גם ר”ת וס”ת פסוק זה הוא ו”ה ומפ’ ה’ להושיעני ר”ת וס”ת הוא י”ה הרי הויה א’ שלימה גם יאמר בכל יום אחר פטום הקטורת קודם פ’ ה’ צבאות כו’ פ’ ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים ותכוין תחילה לשם נעורירו”ן היוצא מר”ת נ’ מן כן ע’ מן עשו ו’ מן קחו ר’ מן מזמרת י’ מן בכליכם ר’ מן הארץ ו’ מן והורידו נ’ מן מנחה. עוד תכוין בשם רוטא הנרמז באותיו’ ר’ מן צרי ו’ מן ומעט ט’ מן ומעט א’ מן נכאת גם תכוין כי השם הנז’ עולה בגי’ רי”ו כמנין גבו’ גם תכוין בשם צדנלבש והוא יוצא מר”ת צרי דבש נכאת לט בטנים ושקדים ודע כי כל אשר תוכל לכוין בכל רגע תמיד בשם נעורירו”ן הנז’ יועיל מאד ולכן יהיה תמיד נגד עיניך גם תאמר בכל יום אחר תפלת ערבית ומנחה ושחרית אחר העמידה קודם אלקי נצור מזמור ס”ז והוא מזמור למנצח בנגינות מזמור שיר אלקים יחננו כו’ ויכוין שיש בו ז’ פ’ זולת פ’ א’ ויש בו מ”ט תיבות וכונתם מזמור נרמזה בכונת העומר ועוד יכוין כי ר”ת ג’ פסוקים הראשונים הם אל”י ור”ת וס”ת פסוק האמצעי הם י”ה ור”ת ג’ פ’ האחרונים הם יאי כמנין שם אהי”ה וס”ת ג’ פסו’ הראשונים הם הכם כמנין שם אדני וס”ת ג’ פסוקים האחרוני’ הם מוץ כמנין קול הרי נתבאר כי שבעה פסוקים הנז’ הוא אליייאי ועולה כמנין שם ע”ב וס”ת כל הו’ פסוקים זולת פסוק האמצעי הם קו”ל אדני ור”ת ס”ת פסוק האמצעי הוא י”ה נמצא קו”ל י”ה אדנ”י ע”ב גם תכוין כי מספר כל האותיות של זה המזמור הם רי”ו אותיות שבשם ע”ב הנז’ גם אמור בכל יום מזמור יושב בסתר כו’ ותתחיל מפסוק הקודם לו ויהי נועם ה’ כו’ וצריך לאומרו ז”פ ובכל פעם מהם תכוין בס”ת פ’ כי מלאכיו יצוה לך אל שם יוה”ך גם תכוין באו’ כ’ של כי ואות ל”ך מן מלאכיו לשם כלך ותזכור בפיך ב’ שמות יוה”ך כל”ך אחר שתסיים הפסוק הנזכר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך:

שער הכוונות – דרושי ברכת השחר
הקדמה אחת קטנה דע כי כל תפילה היא בעולם העשיה בסוד תפילה לעני והיא המלכות השואלת צרכיה ומתפללת אל זעיר אנפין וסימנך ואני תפלה וזהו הטעם שכל לשון תפלה נכתב בתורה בלשון שפיכת נפש כמש”ה ואשפוך את נפשי לפני ה’ והיא בחינת מלכות דאצילות או עולם העשיה הנקרא נפש:

מצאתי כתוב בספרי המקובלים שהאומר שם זה הקדוש בשומע תפלה שאין תפלתו חוזרת ריקם ולא כתבתי ניקוד אלפא ביתות וניקוד השמות לפי שאין אתנו יודע עד מה עד ישקיף וירא ד’ משמים. ונלע”ד חיים כי הוא שם זה ארארית”א כי ראשי תיבותיו הוא, אחד ראש אחדותו ראש יחוד תמורתו אחד:

הקדמה אחת בענין צרות המשיח צריך לדעת מ”ש חז”ל די לו להקב”ה באבלו ודי להם לישראל באבלם ומאמר זה יובן בהקדמה אחת והיא כי קודם דור המבול ודור הפלגה היה הקב”ה משפיע שפע נשמותיו הקדושות ששים רבוא נשמות קדושות עד שדור המבול קלקלו כ”כ שבחר השי”ת לכלותם כדי לצרוף אותם בנח ובבניו כמו שנבאר אח”כ וכן בדור הפלגה היו ג”כ שפע הנשמות הקדושות על דרך הכולל עד שפגמו בעון המגדל וחלקם הקב”ה לשבעים שרים ובירר לישראל לו שנאמר כי חלק ד’ עמו וכשישראל נכנסו לארץ והיו ששים רבוא נשמות קדושות דור אחר דור ופגמו ג”כ בעון ע”ז ש”ד ג”ע וכיוצא והיה משלח להם נביאיו להוכיח לראות אם יחזרו בתשובה כדי שלא יהיה צורך לעשות צירוף הצריך לנשמתם כמו חרב ורעב כו’ וכשהעונות גברו ולא רצו לחזור בתשובה וראה בחכמתו שצריך לעשות להם צירוף כולל מפני שכבר לא יועיל להם להמית אותם במיתה כדרך בני אדם ושיחזרו בגלגול כי העונות גברו כמו בדור המבול ואז נחרב הבית. וא”ת והרי אותם שעבדו ע”ז בדור אחר, או אותם שהמיתו לזכריה במקדש לא קבלו ענשם שכבר מתו זה אינו שהקב”ה המיתם כדי לגלגלם ואותם עצמם שעבדו ע”ז בדור אחר או שהמיתו לזכריה הם עצמם באו בגלגול לקבל ענשם בחורבן הבית וכל אחד קבל ענשו כפי מה שחטא, יש שנהנה בעבירה מעט יהרג בצער היותר נקל שאפשר וימות תיכף, ויש שנהנה הרבה ובעל בעילות הרבה או כדומה הנה לאיש הזה ידקרוהו ויחיה ימי מספר ברעב ובחוסר כל ויראה את בניו שחוטים לעיניו ח”ו, הכל במדה במשקל כדי למרק כל אחד כפי מה שחטא, ואותם בני ישראל שנשארו מן החורבן היה כור ומצרף להביא כל אותם הנשמות שנהרגו ולכך בימי גלות בבל ובית שני היו פרים ורבים הרבה ע”כ:

אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם בעת שמתודה הוידוי ומפרט חטאיו אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו, אבל צריך להראות לפניו ית’ הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות וכמו שאמרו בגמרא מההוא דהוה קבדח טובא כו’ ואמר תפילין קא מנחנא. ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאד:

קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקידה ואילך צריך שיקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך ויכוין לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו כי עי”ז תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים שלו ובפרט אם יש להאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברו בבחינת הנשמה ואם יש איזה חבר מהם בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו או מחמת חולי או מחמת בנים ח”ו ויתפללו עליו וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו ומאד הזהירני מורי ז”ל בענין אהבת החברים שלנו של חברתינו. גם הזהירני מאד מורי ז”ל שלא להכניס האצבע לתוך האזנים כדי לנקות הזוהמא שבהם בתוך התפלה כלל מהתחלת הברכות עד גמר עלינו לשבח ואם עשה כך צריך נטילה:

גם מעולם לא התפלל תפילתו בקול רם אפילו סדר התפילה של מיושב כגון הזמירות וכיוצא בהם להורות הכנעה ואימה ויראה לפני השי”ת ואמנם ביום שבת היה מרים ומגביה קולו בנעימה בתפילה דמיושב יותר מעט ממה שהיה עושה בחול ואף זה לא היה עושה אלא מפני כבוד השבת גם הייתי נוהג לומר בכל בקר קודם התפלה פרשת המן ועשרת הדברות וכיוצא בזה בפרשיות אחרות ומנעני מורי ז”ל שלא לאומרם ובפרט בעשרת הדברות הזכיר לי טעמו של דבר כי הרי בימי הראשונים קבעום בתפלה ומפני המינין שלא יאמרו שאין עוד ח”ו תורה מן השמים אלא עשרת הדברות בלבד לכן בטלום ומי זה יערב אל לבו לחזק את המינין ולנהוג מה שביטלו רז”ל בגמרא. ענין מורי ז”ל בקומו בלילה אף אם היה קודם אור היום היה מסדר כל הברכות של שחר עד פרשת העקידה. ואח”כ היה קורא ועוסק בתורה ובהאיר היום היה מתעטף בתחילה בציצית ואח”כ היה מניח תפילין הפך מן המקדימין התפילין אל הטלית וטעות גמור הוא בידם כמו שיתבאר סודם למטה בע”ה ואח”כ היה מתחיל תפלתו ואומר מן פרשת העקידה ואילך:

כל הח”י ברכות שיש מן ענט”י עד סוף ברכת התורה כולן חייב האדם לסדרם ולברכם בכל יום אע”פ שלא נתחייב הוא בהם לפי שכולם הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים ואין לבטלם אפילו אם האדם לא ישן בלילה או אם לא הסיר מצנפתו או בגדיו או סודרו או מנעליו וכיוצא בזה צריך לברכן בכל יום כולן אע”פ שלא נתחייב בהם לפי שעל מנהגו ש”ע נתקנו חוץ מברכת שעשה לי כל צרכי ביום ט’ באב ויום הכיפורים שאז כל העולם יחפים וגם חוץ מברכת ענט”י ומברכת אשר יצר ששתי ברכות אלו אם לא נתחייב בהם אין לברך עליהם:

גם בענין הי”ח ברכות הנזכרות אשר נהגו העולם לסדרם בבהכ”נ וכל העם משיבין אמן אחריהם ויש מפקפקין ומגמגמין בדבר זה לומר שכיון שענו השומעין אמן אחר האיש הראשון שבירך אותם כבר יצאו כולם י”ח ואסור להם לחזור ולברכן וראיתי את מורי ז”ל שהוא לא היה מסדרם בביה”כ אלא בביתו בקומו ממיטתו כפי סדר הנזכר בגמרא אבל כשהיה איזה אדם מברך ומסדר הברכות בביה”כ היה עונה אחריהם אמן ואפילו אם היה באמצע הזמירות היה מפסיק לענות אחריהם אמן אף אם היו המברכים רבים:

גם הי”ח ברכות שיש מברכת ענט”י עד סוף ברכת התורה הנה הם כדוגמת הי”ח אזכרות שיש באותם הפסוקים של יהי כבוד ד’ לעולם כו’ וכנגד הח”י אזכרות שיש בשירת הים ושם ביארנו סודם ע”ש (שהם בז”א דעשיה):

ונבאר תחילה דרך כללות ענין ב’ הברכות הראשונות של יפנה ויטול ידיו וזה עניינם דע כי שתי המעשים האלו הם בסוד תיקון עולם העשיה וזה עניינים יפנ”ה ויעשה צרכיו הכוונה בזה הוא דע יש באדם העליון ב’ בחינות שערות אם שערות הראש ואם שערות דיקנא והנה שערות הזקן דז”א הם תקיפין ודינין קשים מאוד שהיותם משתלשלים ויורדין למטה נעשה מהם המותרות שהם סוד הקליפות ואמנם שערות דיקנא דאריך אנפין הם רחמים יען כי הם לבנים ולכן הם כופין את הדינין אבל בז”א הם שערות חזקים מאד יען כי הם שחורים והם דינין תקיפין וזהו הטעם כי בנוקבא דזעיר אנפין לא יש בה בחינת זקן לפי שדינין שבדיקנא הם חזקים מאד ואם הנקבה שהיא האחרונה שבכולן הסמוכה אל הקליפות היתה לה זקן היה אל החיצונים אחיזה גדולה בה והיו הדינין מתרבים לאין קץ והנה מסוף הדיקנא יצא ממותרות בחי’ הקליפות ומקום יציאת המותר הזה הוא נקב האחור העומד בין נצח והוד תרי ירכין בבחינה החיצונית שבהם בסוף אדם דעשיה אשר שם סמוך לו הוא מקום הקליפות וזהו סוד יפנה. אבל שערות הראש אינם כ”כ קשים ולכן הם נמצאים גם בראש הנקבה ועל כן אין נמשכים מותרות קליפה כמו אותם שבזקן. ואמנם יוצאים מהם מותרות דינין תקיפין מאד אבל לא קליפות ועיקר מוצאם הוא דרך היסוד אשר שם הוא המעבר הב’ הדוחה מותרות המים דרך פנים. ולא דרך אחור ואלו הב’ מיני מוצאות הם גדולים וקטנים אשר באדם העליון דעשיה והרי ביארנו ענין יפנה האדם בבקר וכל זה הוא בעשיה כנזכר בזוהר פרשת במדבר כי כנגד זה הוא תיקון סדר הקרבנות שאנו אומרים בתפלה ונודע שהם בעשיה וגם זה יתבאר אצלנו לקמן היטב מאד ע”ש:

ואמנם ענין יטול האדם הוא באופן אחר כי כמו שיש שערות באדם העליון דעשיה שהם בחינת הדינין הקשים כנזכר. גם מלבד זה יש באדם עצמו סוד חמש מיני גבורות שהם פ”ה וחוט”ם וזרו”ע וי”ד ואצבעו”ת כמבואר אצלנו באידרת נשא. והנה שערות הזקן הם סביב החוטם וסביב הפה וסביב הזרוע וכו’. אמנם אלו עצמם הנז’ הם נמשכים ומתפשטין עד סיום האצבעות ומשם יונקים החיצונים כי כל גבורות האלו הם מתפשטין דרך הזרוע אל סיום האצבעות ולכן יש ה’ אצבעות ביד ימין כנגד ה’ אותיות מנצפ”ך שהם ה’ גבורות הנזכרות אשר סיום התפשטותם הוא באצבעות וכבר ידעת כי הם אותיות כפולות ולכן הם ג”כ ה’ גבורות אחרות ביד שמאל בה’ אצבעותיו השמאלי. ואמנם כל זה הוא בז”א לפי ששם אפילו בחסד שלו יש סיגים כנודע כי גם מן הכסף יוצאים סיגים וכן מן המים שהם בחסד יש בהם עכירות ושמרים כנודע וכן על דרך זה יש ברגלים ממש בה’ אצבעותיו הימנים וה’ השמאלים ולכן לא תמצא אבר שיתגלו בו מציאות כל העשר אלא בידים וברגלים לפי ששם הוא סיום השתלשלות הדינין וזהו הטעם יטול ידיו בבקר אף אם לא עשה צרכיו וזה לסיבת כדי להעביר מהם הזוהמא כי כל זה הוא בסוד העשיה אשר שם הוא סיום התפשטות הדינין ויציאת המותרות ואמנם אף אם ביארנו כי יטול ידיו הוא בסוד עולם העשיה הנה הוא בו בבחינת היצירה אשר [בה] רוצה לומר בז”א אשר בעשיה והבן זה. ואל תתמה אם תמצא במקום אחר שהוא ביצירה. והנה כבר ידעת כי יש ראשון לטומאה ויש שני ושלישי ורביעי והנה הם מלמטה למעלה כיצד הראשון הוא בעשיה כי הקליפות אשר שם נקרא ראשון והקליפה שביצירה נקרא שני ולכן החולין הם ביצירה והידים הם שניות ושלישי עושה שלישי בחולין והתרומה הוא בבריאה והקליפה אשר שם סביב לבריאה נק’ שלישי ומטמא את התרומה שהיא בבריאה והרביעי הוא פוסל בקדשים כנגד הקליפה שבאצילות המטמא את הקדשים שהוא אצילות הנקרא קדשים. ואמנם המת הנקרא אבי אבות הטומאה אינו בכלל אלו הארבעה ויתבאר במקומו. וגם עיין בשער המצות בפרשת עקב בענין נטילת ידים של המזון כי שם נתבאר ענין זה היטב:

ועתה נבאר סדר נטילת ידים של שחרית הנה בתחילה יטול הכלי של המים בידו הימנית ונותנו בידו השמאלית ואח”כ שופך מים מידו השמאלית על ידו הימנית ואח”כ ישפוך מים מידו הימנית על ידו השמאלית הרי פעם אחת. וחוזר כסדר הזה פעם ב’ וג’ באופן שתרחוץ כל יד ויד ג’ פעמים ולא תרחצם יחד ג”פ כל יד אלא פעם אחת ביד זו ופעם אחרת ביד הב’ בסרוגין כי ע”י כן רוח הטומאה הנקראת שיבת”א [חולין ק"ו ע"ב ושבת ק"ט ע"א] בת מלך היא ומקפדת ודולגת וקופצת עד שנעתקת לגמרי משם ואם לאו אינה נעתקת וכן נמצא בזוהר בכ”י:

ועתה נבאר כוונת ברכת על נטילת ידים. הנה בברכה זו יש י”ג תיבות והם כנגד י”ג מידות דא”א דעשיה וכמו שביארתי לך כי נט”י היא בעשיה בסוד יפנ”ה ויטול ידיו כנ”ל ואנו צריכים להעלותם ולזוקפם ולמתק חמש הגבורות שבהם ע”י מימי החסד שהם ה’ חסדים ולפי שאין המים ניטלים בזרועות אלא בידים לכן לפחות אנו צריכין לחבר יחד שתי הזרועות באופן שלא יצאו קשרי הזרועות לאחור בסוד כל אחוריהם ביתה. גם צריך לפשוט כפות הידים כמי שרוצה לקבל בהם איזה דבר וזה לרמוז קבלת הטהרה והנה ענין עליתם אינם עולים לעולם אלא בשם בן מ”ב והנה נרמז שם בן מ”ב בשלשה הידים הנזכרין בתקונין בסוד יד הגדולה ויד החזקה ויד רמה באמצעיתא. כיצד יהו”ה אלקינ”ו יהו”ה בימין. כו”זו במוכס”ז כו”זו ביד שמאל. יהו”ה יו”ד ה”א וא”ו ה”א באמצע הרי מ”ב. ואמנם יד ימין הם סוד חצי הראשון של שם הוי”ה שהוא י”ה יו”ד וא”ו דל”ת ה”א אל”ף ויד שמאל הוא חצי השם האחרון שהוא ו”ה וא”ו אל”ף וא”ו ה”א אל”ף ויד אמצעית היא שורש השם בעצמו שממנו נתפשטו אלו הידים ולכן הוא באמצע ולכן ר”ת על נט”י ענ”י שהוא בעולם העשיה הנקרא עני וגם אלו הר”ת הם בגימ’ ק”ל (לרמוז) כי בעשיה הוא סוד ע”ב ק”ל. עוד תכוין בברכת ענט”י דשחרית להעלות העשיה למעלה ע”י אלו הג’ ידים שאמרנו שהם ד’ אלקינו ד’ בימין כוז”ו במוכס”ז כוז”ו בשמאל. ויהו”ה יו”ד ה”א וא”ו ה”א באמצע כי שם זה הוא בעולם היצירה וע”י ג’ ידות אלו דיצירה אנו מעלין את עולם העשיה. גם יכוין כי ר”ת ענט”י הוא עני בגימ’ ק”ל שהוא הריבוע והאחוריים של הוי”ה דמ”ה דאלפין דיצירה להמשיך משם אור ג”כ אל עולם העשיה וכבר ידעת כי ה’ אצבעות הם ה’ גבורות מנצפ”ך והם כפולות וכנגדם ה’ אצבעות ביד ימין וה’ ביד שמאל וצריך להעלותם עד ג’ ראשונות ואז נטהרים ע”י המים שהם ה’ חסדים. גם תכוין למה שהודעתיך איך אור המוחין דז”א נמשכין דרך צפרני האצבעות ושם נאחזים החיצונים ואמנם ע”י העלתם למעלה אינם נאחזין לפי שאין יוצאים אז האורות משם:

ברכת אשר יצר היא כנגד אבא [דזו"ן] שבעולם העשיה ולכן יש בה מ”ה תיבות כמספר אדם שהוא חכמה אבא וז”ש אשר יצר את האדם בחכמה כי מסוד החכמה העליונה נוצר זה האדם שנרמז בו ולפי שהיצירה קודמת אל העשיה לזה אמר אשר יצר את האדם כי ע”י היצירה נעשית העשיה. והנה לפי שהג’ ספירות עליונות הם סוד הבריאה והאדם שהוא חכמה הוא א’ מן הג’ לזה אמר וברא בו כי הוא מבחי’ הבריאה וזהו לשון בו כי בו באדם עצמו שהוא בחי’ הבריאה שבעשיה ברא כו’ כנודע כי ג”ר דעשיה הם בריאה שבעשיה והו”ק הם יצירה שבעשיה והעשירית עשיה שבעשיה. והנה נקבים אלו הם בחינת ז’ נקבים שבראש האדם שהוא אבא כנזכר בר”מ פרשת משפטים ואמנם הם סוד עינים [ואודנין] וחוטם ופה וכו’ והם סוד ז’ דגלגלתא והנה הענין הוא כי אין אנו צריכין כאן בעשיה אלא בחי’ אור הנקבים האלו לפי שהדינין הם צורך קיום העולם כדי שיוכלו לקבל אור העליון ע”י המדה הניתנת בהם ע”י הדינים הקוצבים קצבה ומדה באורות שלא ישפיעו יותר מדאי ובפרט בעולם העשיה אשר שם צריכין הדינין בהכרח כי שם הוא ענין סנדלפו”ן שהוא בגמ’ פ”ר שהם סוד ה’ גבורות מנצפ”ך שהם בגימ’ פ”ר. והנה אם בחינת הרחמים יפתחו יותר מדאי דרך אותם הנקבים ודאי הוא כי יתבטלו הדינין שבעשיה ויתבטל העולם וכן אם יסתתמו יותר מדאי ולא ימשכו הרחמים יתרבו הדינין ויהיו הם לבדם בלתי רחמים ועי”ז א”א להתקיים אפילו שעה אחת דהיינו בחי’ מלכות שבעשיה הנקרא שעה א’ כנז’ בתיקונים תיקון ס”ט בסוד מזל שעה גורם ובסוד שעה עומדת לו ועי”כ רופא כל בשר בסוד מיתוק הדינין ע”י הרחמים כי הבשר הם דינים בישרא סומקא והוא בעשי’ כי משם הוא סוד הבשר וע”כ הוא מפליא לעשות ר”ל כי הוא ממשיך הנתיב העליון הנק’ פל”א עד עולם העשיה כדי למתק דיני’ וזהו ומפליא לעשות ונרמזה העשיה במלת לעשות ומ”ש גלוי וידוע לפני כסא כבודך הוא בעולם האצילות אשר הוא יותר פנימי מכסא הכבוד שהוא הבריאה וזמ”ש לפני כסא כבודך ומשם נגלים וידועים בחי’ הנקבים האלו למתקם משם ע”י הנקבים ההם מן האצילות היושב פנימי מן כסא כבודך שהוא הבריאה כנז’:

ברכת אלקי נשמה שנתתה בי כו’ ברכה זו סמוכה לחברתה לפי שהיא כנגד אימא [דזו"ן] דעשי’ המחוברת תדיר עם אבא [והבן] זה הנה אעפ”י שלא כל אדם זוכה לחלק הנק’ נשמה עכ”ז הנה יש לו חלק בנשמת אדה”ר שהיה כולל כל הנבראים אעפ”י שהאדם הזה עדיין לא זכה אלי’ הוא בעצמו. ואמרו טהורה היא כנגד עולם האצילות אשר משם נשמה לנשמה. אתה בראת כנגד חלק הנשמה הבאה מן הבריאה. אתה יצרת הוא סוד הרוח הבא מן היצירה. אתה נפחתה בי הוא סוד הנפש שבעשי’ ונמצא כי באמרו נשמה שנתת בי כלל כל הד’ חלקים הנז’ וקראם כלם בשם נשמ’. ואתה עתיד ליטלה ממני כו’ הוא בסוד מ”נ ואח”כ אתה עתיד להחזירה בי בבקר בסוד חדשים לבקרים:

ברכת הנותן לשכוי בינה כו’ כבר הודעתיך כי ליל הוא קודם חצות הלילה, ולילה הוא אחר חצות הלילה. ועל כן אנו מברכים ברכה זו אחר חצות לילה ואילך. ושכוי הוא גבריאל סוד הגבורה ובחצי הלילה נמשכת הארת הבינ’ בגבורה וזמ”ש הנותן לשכוי בינה ואז היא מתמתקת בסוד מש”ה ויבא לו יין וישת (דארמי ביה מיא) בסוד יין המשמח והוא סוד היום אבל הגבו’ בעצמ’ היא יין המשכר והוא סוד הלילה וזמש”א להבחין בין יום ובין לילה שהוא ע”י היין המשמח הנמשך מבינה והיא המבחין בין יום ובין לילה:

ברכת הנותן ליעף כח כו’ נכון לאומרה והיא אחת מן י”ח ברכות האלו שתקנו קודם התפיל’ ואעפ”י שיש מגמגמין בדבר זה עכ”ז ראוי הוא לאמרו עכ”פ וכמו שנבאר סודה בע”ה והטעם שהשתי ברכות אלו שהם מלביש ערומים. וברכת הנותן ליעף כח נתקנו לסוד מה שנבאר עתה בע”ה והוא כי הנה אין אדם בארץ אשר לא יחטא וע”י כך מפשיטין מעליו לבוש הקדושה ומלבישין לנשמתו לבוש הקלי’ בגדים צואים כדמיון מש”ה ויתנצלו בנ”י את עדים ונמשך עליהם זוהמת הנחש וכדמיון אדה”ר שנאמר בהם וידעו כי ערומים הם ואח”כ כתיב וילבישם כתנות עור משכא דחויא. והנה הכל הוא כפי ערך החטא כי אם החטא הוא קל מתחלש כח הלבוש ההוא בסוד צור ילדך תשי כו’ אבל איננו מסתלק מעליו. ואם החטא הוא חמור מסתלק הלבוש לגמרי מעליו וכנגד ב’ בחי’ אלו נתקנו ב’ ברכות אלו וענינם הוא כי הנה בכל לילה כאשר האדם מפקיד נשמתו ביד המלכות העליונה בסוד בידך אפקיד רוחי הנה היא מחדשת אותה בסוד חדשים לבקרים כו’. ומי שנסתלק ממנו לבושו נותנת אליו בבקר בחי’ לבוש ומי שיש לו לבוש אלא שנחלש היא נותנת כח בלבוש ההוא ושני בחי’ אלו נעשו’ בעת הבקר בסוד חדשי’ לבקרים והבן זה. וחידוש זה נעשה ע”י השם אל המתעורר בבקר בסו’ החסד כמ”ש חסד אל כל היום ובסו’ וישכם אברהם בבקר ובסוד מה שביארנו על מה שתיקנו בברכת יוצר אור המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ע”ש. והנה ז”ס ענין המלבוש כי מלבוש בגימ’ או”ר פניא”ל שה”ס שם אל וה”ס שע”ח נהורין אשר בפנים העליונים כמשי”ת לקמן בע”ה והוא בגימ’ חשמ”ל לבוש הבינה המלבשת את זו”ן ולזה תכוין באומרך מלביש ערומים אל מלבוש הנז’ והכל נמשך משם א”ל והוא כי ב’ שמות א”ל במילואם עולים בגי’ ש”ע ועם ח’ אותיו’ א”ל אל”ף למ”ד הרי שע”ח גימטריא מלבוש וכבר ידעת מ”ש בסבא דמשפטים דצ”ו ע”ב בפ’ בבגדו בה כי לבוש הנשמה נמשך משם אלוה שפירושו הוא א”ל ו”ה כי המלבוש נמשך משם אל לו”ה שהם זו”ן הנק’ ו”ה והרי נת’ ברכת מלביש ערומים שנתקנה כנגד מי שנתפשט מעליו לגמרי מלבוש הקדושה והנה הוא מתחדש עתה בבקר לגמרי. וכנגד הבחי’ השני’ שנחלש מלבושו אך לא נפשט לגמרי תקנו ברכת הנותן ליעף כח והדבר מבואר. ודע שאין טוב לאדם ללבוש ב’ מלבושיו ביחד והעושה כן קשה לשכחה וסוד הדבר הוא כי הנה מלבוש האדם הוא מן הקדוש’ וע”י העבירות שהאדם עוש’ גורם להתלבש בקלי’ ושיתאחזו הקלי’ במלבושיו והנה המלבושים יש בהם בחי’ אור המקיף מחוץ להם כנודע כי יש אור פנימי בפנים ונכלל בתוך הגוף והמלבוש סובב את הגוף ועל המלבוש הם האורו’ המקיפים ועומדים מחוץ המלבושים והנה לכל לבוש ולבוש יש בחי’ אור מקיף ואין לך דבר שדוחה את הקלי’ כמו אוה”מ לפי שאין יכולת בקלי’ לינק ולהתאחז באוה”מ לכן הוא עומד בחוץ ואין לו פחד מן הקלי’ ונמצא כי המחבר שני מלבושיו ולובשם ביחד אינו נותן מקום לאוה”מ ליכנס תוך שני המלבושים יחד ולהקיף בין כל לבוש ולבוש ועי”כ אין הקלי’ נדחות משם ונודע שאין השכחה מצוי’ אלא מחמת הקלי’ כי הזכירה היא מצד הקדושה בסוד ואין שכחה לפני כסא כבודך וכאשר האדם לובש מלבושיו בכל פעם שלובשם צריך לזהר לקחת ב’ צדי הלבוש ביד ימינו בצד ימינו ואח”כ ישאיר צד הימני ביד ימינו ואח”כ יתן צד שמאל של המלבוש ביד שמאלו דרך האחו’ ואח”כ ילבש צד הימני של המלבוש ביד ימינו ואח”כ ילבש צד שמאלי של המלבוש ביד שמאלו ותמיד יכוין לכלול הכל בימין ואח”כ הימין נותנו אל השמאל ועיין במשי”ת עתה בענין לבישת המנעלים:

ענין לבישת המנעלים כבר ידעת המחלוקת שיש בסדר נעילתם ומה שתקנו הפוס’ לצאת ידי המחלוקת הוא שילבש תחילה של ימין ולא יקשרנו ואח”כ ינעל השמאל ויקשרנו ואח”כ יקשור של ימין ואם אין קשרים במנעל ינעל תחלה של ימין ואח”כ של שמאל והנה מה שצריך לכוין בזה הוא כי הנה אימא עילאה היא המנעלת את זו”ן בניה בסוד כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף ומשים אותם תוך כנפיו והנה מן המלבוש החיצון דאימא עילאה הנק’ חשמ”ל כי כן חשמ”ל בגי’ מלבוש כנ”ל וזה המלבוש הוא מלביש ומקיף את זו”ן. ואל תטעה ותחשוב כי זהו האוה”מ דז”א כי אע”פ שאוה”מ שלו הוא מן הבינה עכ”ז הוא בחינת אור אחר אך זה שאנו עסוקים בו הוא בחי’ החיצוניות והלבוש דאימא המלביש את ז”א בבחינת לבוש בלבד ולא בבחי’ אור מקיף וטעם הלבוש הזה הוא לסיבת מה שנודע לך כי אין כח בחיצו’ להתאחז אלא בזו”ן בלבד אבל לא באימא שהיא למעלה מזו”ן ולכן כדי שלא יוכלו החיצוני’ להתאחז בהם הנה אימא מגינה עליהם ומפסקת בינם לבין החיצונים ע”י זה החשמל המכסה עליהם אשר אורו מועט מאד מן אור זו”ן:

אמנם לסיבת היותו נמשך מן אימא עילאה אע”פ שאורו ממועט אינם יכולים להתאחז בו החיצונים כנז’ וגם לסיבה אחרת כי עביות זה החשמל מפסיק ואינם יכולים להאחז בהם כי הנה מושב הקליפות הוא בין האוה”פ לאוה”מ לפי שכבר ביארתי לך איך אריך מלביש לעתיק ואו”א מלבישין לא”א וזו”ן מלבישי’ לאו”א ונמצא כי בבחי’ אוה”פ הנה אור פנימי דעתיק הוא יותר פנימי מכולם ואור פנימי דנוקב’ דז”א הוא יותר חיצון מכולם האמנם בבחי’ האורות המקיפין הוא להפך כי אוה”מ נוק’ דז”א הוא יותר סמוך וקרוב אל האוה”פ של נוקבא עצמה ועליו מקיף אור דז”א כו’ עד שנמצא כי המקיף דעתיק הוא חיצון מכולם ומקיף על כולם וכולם הם בתוכו מוקפים ממנו וטעם הדבר הוא לפי שכיון שאור מקיף של עתיק הוא גדול מכול’ ולכן אין כח בשום אור אחר לסובלו בתוכו ולהלבישו ולכן נשאר חוץ מכולם וכן עד”ז בשאר אורות המקיפין כי הגדול מחבירו עומד חוץ ממנו ומקיפו:

ונחזור עתה לעניינינו כי הנה הקלי’ הם עומדים באמצע בין אוה”מ לאוה”פ פניהם אל נוכח אוה”פ ואחוריהם אל האוה”מ לפי שאין בהם כח להסתכל ולהתאחז באוה”מ ונמצא כי מקום הקלי’ הוא ממש באמצע בין אור פנימי דנוקבא דז”א לבין אור מקיף שלה עצמה ולכן אע”פ שאמרנו שהקלי’ נאחזים בנוק’ דז”א וגם בז”א עצמו הנה אינם יונקים מז”א עצמו אלא באמצעות נוקבא לפי שהיא קרובה אל החיצונים יותר מז”א ובזה נבין טעם אל האמור לעיל כי אם האור מקיף דעתיק היה מקומו כאן אצל אור פנימי דנוק’ דז”א היו הקלי’ קרובים אל האור הגדול ההוא ולכן הונח שם האוה”מ היותר קטן הערך שבכולם שהוא אור מקיף נוק’ דז”א כדי שהחצונים והקלי’ יהיו נתונים באמצע בין אור פנימי הקטן שבכולם ובין אור מקיף הקטן שבכולם ושאר האוה”מ והפנימים היותר גדולים התרחקו מן הקלי’ כל אחד כפי ערך גדלותו כך ערך התרחקותו מהם עד שתמצא נוק’ דז”א מלבשת ומכסה על כל האורות כולם הן בבחינת האור פנימי הן בבחי’ אור מקיף:

ונחזור עתה אל הדרוש הנז”ל כי הנה אנו יריאים מן החיצוני’ פן יתאחזו ויקחו מאור פנימי דנוק’ דז”א להיותה סמוכה אצלם כנז’ ולכן בהכרח אימא עילא’ הסתירה בסתר כנפי’ היא החשמ”ל הנז’ ועניינו הוא במה שנודע כי הנה”י דאימא מתפשטים תוך המוחים דז”א ברישי’ ואמנם הלבוש היותר חיצוני מכל לבושי נה”י הנז’ אינו נכנס תוך רישא דז”א ונשאר מבחוץ דזו”ן ומלביש וסובב אותם וז”ס החשמ”ל דאימא עילאה אשר ע”י אין הקלי’ יונקת מן האור פנימי דז”א מפני רוב עביות החשמל הזה המפסיק ביניהם:

באופן כי רוב הזכות והדקות או רוב העביות והגסות מונע את הקלי’ להתאחז כי אינם יכולים לקחת אלא מן האור הבינוני כי הנה מן האוה”מ של הנקבה אינם יכולים לקבל מרוב זכותו ומן החשמל של הבינה ג”כ מרוב עביותו האמנם כאשר ח”ו האם מסתלקת מעל הבנים ומתגלים זו”ן אז החיצונים יכולים לינק מן האוה”פ שלהם שהוא אור בינוני. והנה החשמל הזה הוא מלביש וסובב אותם מבחוץ מכל סביבותיהם ואפי’ מתחת רגליהם והבחי’ המקפת אותם מצדדיהם נק’ מלבושים והבחי’ הסובבת מלמטה מתחת רגליהם נק’ מנעלים ולכן כאשר תלבש מלבושך תכוין אל הבחי’ הראשונה וכשתנעול מנעליך תכוין אל הבחי’ הב’:

ונבאר עתה ענין המחלוקת הנז”ל כי הנה ימין ושמאל הם בחי’ הזכר והנקבה ובהיות אימא מלבשת בניה זו”ן על ידי החשמ”ל הנז’ יש ספק בדבר אם בתחי’ מתפשטת בז”א ואחר כל מתפשטת בנוק’ וא”כ נמצא כי מנעל ימין שהוא הזכר ינעול תחילה או אם נאמר כיון שעיקר תועלת הנעילה הזאת היא לצורך הנקב’ שהיא קרובה אל הקלי’ כנז”ל ועיקר היראה אינו אלא כדי שלא ינקו ממנה ולא מן הז”א עצמו א”כ ראוי לנעול תחילה מנעל השמאלי ולכן תקנו תקנה זו שינעול תחילה הימין ולא יקשרנו כו’ כנז”ל. ובזה יתקיימו שני הדברים הנז’ ונמצא שהכונ’ שתכוין בעת נעילת המנעלים היא שאימא היא הנועלת את בניה זו”ן כנז’ ותכוין ג”כ אל סיבת צורך תיקון הזה למה היה כנ”ל גם תכוין כי אלו המנעלים שנעשים מחשמל דאימא כנ”ל הוא מבחי’ נ”ה דאימא וכבר ידעת כי ג’ שמות של אהיה יש באימא א’ דיודין בג”ר. וא’ דאלפין בג’ אמצעיותו, דההין בג’ אחרונות והרי איך נעל עם הכולל גי’ אהיה דמילוי ההין ותכוין לזה:

עוד אעירך בענין הנעל הזה כי הנה הוא בחינת המסך ההוא שנת’ אצלינו. שמפסיק בין עולם האצילות ובין עולם הבריאה וכבר ידעת כי כל פרצופי עולם האצילות הם מלובשים זה בתוך זה כנ”ל כי עתיק מלובש תוך א”א כו’ והנה דרך זה המסך מאירין הפרצופין דאצילות למטה בבריאה כי יוציא האור דרך רגלי עתיק ועובר דרך רגלי אריך כו’ עד שמאירים רגלי זו”נ ועוברת הארתם דרך המסך הנז’ ועי”ז נחתמים כל אורות האצילות ונחקקים למטה בבריאה כל הי”ס דבריאה כדמיון הי”ס דאצילות ואותם הי”ס דבריאה נקרא חותם של הי”ס דאצילות כמבואר אצלינו בשער שמות ספי’ וע”ש וכמו שיוצא ועובר אור הרגלים ממש דרך המסך ההוא גם כל אורות שיעור קומת הפרצוף שלו עובר ויוצא דרך הרגלים ועובר ויוצא דרך המסך אל הבריאה וכן עד”ז מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה כנודע ונלע”ד כי לסיבת החשמל הזה דאימא אמרו בתיקונים דאימא עילאה מקננא בכורסיא והבן זה:

בברכת המעביר שינה כו’ תכוין הפך ממה שית’ בכונת ברכת המפיל כו’ וכל הפרטים ההם הם עתה בהפך וע”ש ומשם תבין כאן:

ועתה נבאר ענין הק’ ברכות שתיקן דהמע”ה לברך בכל יום והוא להתברך ז”א מן הברכה העליונה שהיא (אמו) אימא עילא ק’ ברכאן בכל יום ובדרוש ששה בני לאה מי הם ביארנו ענין מאה ברכות אלו ע”ש ופה נבארם דרך כללות וענינם הוא במה שהודעתיך איך נה”י דאימא עילאה מתפשטים תוך ז”א והנה אימא עילאה נק’ הוי’ דס”ג כנודע. והנה יסוד שלה מכסה על החסידים המתפשטים עד החזה דז”א כנודע ובחי’ מקום המכוסה הוא ס”ג ואח”כ מן החזה ולמטה מתגלים החסדים שבה כנודע ושם במקום הגילוי הוא מילוי הוי”ת ס”ג שהוא ל”ז. ואם תחבר ס”ג ול”ז יהיו מאה והם מספר מאה אורות וברכות הנתנים אל זעיר אנפין מאימא. עוד ירצה עם האמור כי כללות ק’ ברכות שרשם הוא ס”ג ומילוי שלו בלתי אותיותיו הפשוטות שהוא בגי’ ל”ז והנה ס”ג ול”ז הם ק’ ברכאן וכשמתחברין בשם אדני אז היא ג”כ בסוד ק’ ברכות בזה האופן הוא כי תצייר א’ של אדני בציור יוי וגם תצייר אות נ’ של אדני בציור ינ כזה הר יוי די ני וציור הזה בגי’ ק’:

שער הכוונות – דרושי הקדיש דרוש א
סדר הקדיש בע”ה:

ועתה נבאר סדר הקדיש של קודם הודו לה’ קראו כו’ ואגב נבאר סוד כל הקדישים בעזרת האל יתברך דע כי הנה עד עתה נכללת העשיה ביצירה אבל עדיין לא קבלו הג”ר דעשיה מן היצירה אלא בחי’ נפש של היצירה ואנו צריכים לתת להם עוד בחי’ רוח ממש של היצירה וזה נעשה ע”י הקדי’ שאומ’ קודם הודו לה’ וצריך לכוין בזה הקדיש כי יש בו ב”פ כ”ח וב”פ מ”ב והכ”ח ומ”ב הראשונים הם של אותיות כי כ”ח אותיו’ הם מן יהא שמיה רבא מברך כו’ עד מלת עלמיא שהם ז’ תיבות ובהם כ”ח אותיות והמ”ב אותיות הם גי’ של ז’ אותיות והם ז’ ווין שבר”ת וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שעולי’ מ”ב ותכוין בשם הויה במילוי אלפין דמ”ה שהוא בעולם היצירה שיש בו בחינת כ”ח אותיות דמילוי המילוי וגם יש בו מ”ב אותיו’ בכל כללותו שהם ארבע אותיות הפשוט ועשרה דמילוי וכ”ח דמילוי המילוי וע”י זה הכ”ח והמ”ב תכוין להמשיך רוח דיצירה אל ג”ר דעשיה שעלו שם ואח”כ תכוין עוד בכ”ח של תיבות שהם כ”ח תיבות שיש מן יהא שמיה רבא כו’ עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן ותכוין גם במ”ב דתיבות והם ז’ תיבות עצמם של וישתבח כו’ עד ויתהלל ובכל תיבה מהם יש בה ו’ אותיות הרי מ”ב והנה אלו המ”ב והכ”ח האחרים תכוין אל הוי”ת ס”ג שיש בעולם הבריאה שיש בו כ”ח ומ”ב כנ”ל בהויה דמ”ה דאלפין וטעם כונה זו עתה היא לפי שכונתינו עתה הוא להמשיך כח בחי’ הרוח דיצירה עד סוף כל העשיה ולכן צריכין אנו להאיר אור גדול עליון משם ס”ג דבריאה מן הכ”ח והמ”ב דבריאה אל ג”ר דעשיה כדי שעי”ז יוכלו לתת אח”כ כח רוח יצירה בכל העשיה כנז’:

ונבאר כל הקדישים שיש בתפלת שחרית ואגב יתבאר לך שאר הפרטים של התפלה הנה נת”ל כי מן התחלת התפלה עד ב”ש הוא בעולם העשיה ומשם עד יוצר אור הוא עולם היצירה ומשם עד תפלת י”ח הוא עולם הבריאה ותפלת י”ח הוא עול’ האציל’ ואח”כ אלו יורדים מעילא לתתא לפי שבימי החול אין בנו כח להעמיד כך רק ליחדם לפי שעה ותיכף חוזרים למקומם הנה מן אשרי עד תפלה לדוד הוא עולם הבריאה ומשם עד אין קדוש כה’ כו’ הוא עולם היצירה ומשם עד עלינו לשבח הוא עולם העשיה ולכן תקנו קדיש אחד בכל שינוי עולם ועולם. ונתחיל מן הראשון שהוא הקדיש שקודם הודו לה’ כו’ והנה כבר הקדמנו לך הקדמה אחת בענין מיעוט הירח כי הכונה היא כי בתחילה היתה נוקבא דז”א במקו’ שהוא מאחורי ז”א מן החזה ולמטה ושיעור קומתה מראשה ועד רגליה הם כשיעור נה”י דז”א גם ביארנו כי אור כל הספירות דאצילות מתנוצץ בג’ עולמות בי”ע ואינם הם עצמם רק אור המתפש’ מהם ולמטה ואמנם המלכות עצמה דאצילות שהיתה בתחילה במקומה למעלה בנה”י דז”א היא עצמה בעת מיעוט הירח נתמעטה וירדה למטה בהיכל ק”ק דבריאה ושם בהיכל ההוא נכללו כל חלקי’ וכל שיעור קומתה הראשו’ שהיתה בתחי’ באחורי נה”י דז”א דאצילות הם עתה בזה ההיכל הכולל ג”ר בעולם הבריאה והרי הם שלשה כנגד שלשה כי תמורת שלשה ספירות נה”י דז”א לוקחת עתה ג”ס ראשו’ דבריאה. ומכאן נקיש אל שאר העולמות כי כן המלכו’ דבריאה היא בהיכל ק”ק דיצירה והמלכו’ דיצירה היא בהיכל ק”ק דעשי’ וצריך שנקדים לך עוד הקדמה א’ וגם בזה יובן מה שית”ל בע”ה בענין עזרת אבותינו וד’ אמת שנתקנו בו ע”ש ובו ית”ל איך בהיכל הרצון יש בתוכו ששה היכלות אחרים והיכל ק”ק יש בו ד’ היכלות והנה נתבאר במ”א כי ארבע עולמות הם הנקר’ אבי”ע וכל א’ מהם הוא בחי’ עשרה ובחי’ י”ג. ונתחיל מן הבריאה והנה הבריאה היא מי”ס והם נק’ שית דרגין דכורסיא וארבע רגלין דכורסיה הרי הם עשרה כו’ כנז’ פרשה בא בר”מ דמ”א דשית דרגין וארבע רגלין אית לכורסי’ וכולם הם עשרה וכלא איהו כורסי’. וצריך להבין המאמר הזה שאם בחינת הי”ס הם הרגלין והדרגין א”כ הכסא עצמו מי הוא אבל הענין הוא כי השית דרגין לכורסייא הם ששה היכלות שיש מן לבנת הספיר עד היכל הרצון מתתא לעילא וארבע רגלין דכורסי’ הם ארבע היכלות שיש בהיכל ק”ק וזה ההיכל עצמו נקרא ארבע רגלין דכורסי’ והרי נשלמו י”ס דבריאה. האמנם ענין הכסא הוא ענין ג’ אורות שנמשכין ויורדין מן אימא דמקננא בכורסי’ בג”ס כנז’ בתיקוני’ ואותם השלש אורות הם נשמת הבריאה והם הנק’ כסא הכבוד והם נקראים קודש קדשים קדש חד קדשים תרין הא תלת ואלו הג’ אורו’ הנז’ הנק’ קה”ק מקננא ומתלבשן בזה ההיכל העליון דבריאה הכולל ד’ היכלין בתוכו הנקרא ד’ רגלין דכרוסייא כנז’ וע”כ נק’ ההיכל הזה קה”ק ר”ל בהיכל שבו מתלבשין ג’ אורות עליונין הנקרא ק”ק והרי נתבאר כי עולם הבריאה עצמו הוא עשר היכלות הנז’ והג’ אורות עליונים שהם נשמה להם הם הנק’ כסא והרי איך הבריא היא עשרה והיא י”ג והבן היטב כל זה:

והנה אלו הד’ היכלות הנכללין בזה ההיכל העליון דבריאה הנק’ ד’ רגלין דכורסייא הלא הם כחב”ד דעולם הבריאה ובאלו הד’ ראשונ’ דבריאה מתלבש בחי’ הכסא הנז’ שהוא כולל ג’ אורות שה”ס אימא עילאה מקננא בכורסייא כנז’ וזה ענינם כי המלכות עליונה דאצילות הנה ה”ס ד’ כנודע והטעם הוא לפי ששיעור קומתה הוא ד”ס דז”א שהם תנה”י כנ”ל והנה מן שיעור קומתה הנז’ מתאצל אור אחד והוא בסוד ד’ אורות לסיבת הנז’ ונגנזים בד’ היכלי הבריאה העליונים הנק’ כולם יחד בשם היכל א’ הנק’ היכל ק”ק. והנה בזה תבין כי כמו שהמוחין דז”א דאצילות הם ד’ והם בחי’ התנה”י דבינה העליונה כן המוחין דמל’ דאצילות נוקב’ דיליה הם ד’ והם תנה”י דז”א דאצילות וכן המוחין דעולם הבריאה הם ד’ תנה”י דמל’ דאצילות ונמצא כי ד’ אורות האלו הם הם הכסא והם הם ד’ המוחין דבריאה והם הם נשמת הבריאה כי המוחין סוד נשמה הם והבן זה היטב ותכוין איך כל המדרגות והעולמות הם בסדר א’ שוה. ואע”פ שבתיקונים אמרו דאימ’ מקננא בכורסיא בג”ס ואנו אמרנו שהם ד’. הענין הוא כי ספי’ הדעת איננה נכנסת לעולם בחשבון הי”ס כנודע לפי שהוא נעלם מאד וגנוז בין החכמ’ והבינ’ ולכן לא הזכירו שם רק ג”ס בלבד אבל ד’ הם גם אל תחשוב כי התנה”י עצמן דמל’ דאצילות הם הם היורדין ומתלבשים בסוד כסא בהיכל ק”ק דבריאה אמנם הם אורו’ נמשכין מהן ונעשין מוחין בעולם דבריאה כנז’ והרי איך מן התנה”י דז”א בה דאצילות נתהוו ד’ אורות מוחין דנוקבא וכל מציאות הי”ס אשר בה ולפי שלעולם הוא שיעור קומתה בד’ ספי’ הנז’ לכן גם ממנה נתפשטו ונתהוו מתנה”י שבה ארבע אורות ונתלבשו בהיכל ק”ק דבריאה ונעשו שם בחי’ הכסא שהיא נשמת הבריאה כנז’ ואלו הד’ אורות מאירים בד’ ההיכלות שבהיכל ק”ק אשר ה”ס ד’ מוחין של בריאה והנה הו”ק דברי הם הו’ היכלות תחתוני’ שהם מלבנת הספיר עד היכל הרצון כנ”ל. ודע כי היכל לבנת הספיר איננו רק בחי’ היסוד בלבד המכריע וכלול מן נ”ה וזהו לבנת הספיר לובן וספיר ואיננו כאשר טעו רבים וחשבו שהיכל זה כולל יסוד ומלכות כי המלכות דבריאה איננה עומדת בעולם הבריאה אבל היא בהיכל ק”ק דיצירה כמש”ל כי סדר כל העולמות הוא כך כי מלכות דעולם העליון היא בכתר דעולם שלמטה ממנה כי כל זה הוא בסוד מעוט הירח וירידת’ למטה להיות ראש לשועלים לעולם שלמטה ממנה אמנם דע כי יש חילוק א’ בד’ עולמות אבי”ע והו’ כי המל’ דאצילות כל כללותה בכל הי”ס שבה הם מתלבשי’ באותם הד’ אורות הנמשכים ממנה הנק’ כסא הכבוד בראש הבריאה ונמצ’ כי המל’ מתלבשת בכסא הכבוד והכסא מתלבש בהיכל ק”ק. אבל אין הדבר כן בשאר העולמות כי המלכות דבריאה אין כל הי”ס שבה מתלבשי’ בכסא אשר בראש היצירה. אמנן החלק העשירי שבה בלבד היא היורדת ומתלבשת בהיכל ק”ק דיצירה וכן מיצירה לעשיה:

ובזה תבין למה בין כל עולם ועולם תקנו לומר קדיש א’ חוץ מן עולם הבריאה לעולם האצילות שהוא בין גאולה לתפלה לפי שכל כללות מלכות דאצילות היא בראש הבריאה ואין לך סמיכות גדול מזה ואין צורך להעלות הבריאה באצילות כי כבר הבריאה קשור’ קשר אמיץ עם המל’ דאצילות בתכלית האחרון וזהו טעם מאמרם ז”ל שצריך לסמוך גאולה לתפלה שהיא הבריאה במלכות דאצילות ובזה תבין מש”ה שבעה בשבעה מוצקות מוצקים לא כתיב אלא מוצקות וז”ס מ”ש בפ’ פקודי דף רס”א ע”א לאעלאה שביעאה בשביעאה ונקרא ז’ ימים וז’ ימים והענין הוא כי כל אלו הי”ד הם נוקבין לפי שהם ז’ דבריאה וז’ דמלכות דאצילות והוא כי הנה בזה ההיכל העליון דבריאה הנק’ היכל קה”ק יש בו ד’ היכלות שהם כחב”ד דבריאה כנ”ל ובתוכם מתלבשים ג’ אורות הנק’ כסא וגם נק’ ק”ק כנ”ל והם הם ז’ דבריאה וגם המל’ דאצילות היא ז’ לפיכך:

ונחזור לענין הקדישים שבתפלת שחרית הנה מן התחל’ התפל’ עד הודו לד’ כו’ הוא בחי’ ו’ היכלות התחתונים דעשיה ומן הודו עד ב”ש הוא בחי’ היכל ק”ק דעשי’ שמתהפך וחוזר להיות יצירה ממש ע”י המל’ דיצירה העומדת בהיכל הזה כנ”ל וז”ס תוספ’ שבת בסוד קלי’ נוגה שלפעמים נהפכת לקלי’ ופעמי’ לקדושה. ונמצא כי בד’ עולמות אבי”ע יש שני מציאיות הא’ היא בחי’ הו’ היכלות שיש בכל עולם מהם כי אלו הם נכללים למעלה זב”ז בחי’ כללות בלבד והב’ הוא בחי’ ההיכל הז’ העליון שנקרא היכל ק”ק אשר הוא נכלל למעלה וחוזר ונהפך להיותו במציאות העולם שלמעלה ממנו משא”כ בו’ היכלות התחתונים כנז’ וזהו טעם הדבר שאנו אומרים הודו לד’ כו’ בעולם העשיה עם היות שכל המזמורים הם ביצירה, אבל הטעם לפי שזה ההיכל הז’ דעשיה חוזר להיות ממש בחי’ יצירה. ובזה תבין כי אחר שנכללו ו’ היכלות התחתונות דעשיה זב”ז וזב”ז בתיקון התפלה שיש מן התחלת התפלה עד הודו לה’ כו’ כנ”ל אז אנו צריכין להעלות אותם בסוד עמוד א’ שיש בין כל עולם ועולם ובאמצע כל היכל והיכל ודרך העמוד הזה עולה כל היכל והיכל בחבירו שלמעלה ממנו ונכלל בו כנז’ בפ’ פקודי. והנה סוד הקדיש הזה הוא בחי’ העמוד הנז’ אשר באמצעות עולם העשיה ואמנם אופן העלאתו אל עולם היצירה כבר נתבאר איך יש בקדיש ב’ בחי’ כ”ח וב’ בחי’ מ”ב והענין הוא כי יש כ”ח אותיות בז’ תיבות של יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא גם יש כ”ח תיבו’ מן אמן יש”ר מברך כו’ עד דאמירן בעלמא. וע”י כ”ח אותיות הנז’ אנו מעלים הו’ היכלות התחתונים דעשיה זב”ז לפי שכל בחי’ אותיות הם בגבו’ כנודע בענין שם ע”ב שיש בו ע”ב תיבין ורי”ו אותיות שהם ג’ גבו’ אבל התיבות הם ע”ב כמנין חסד. ולכן ע”י כ”ח אותיות הגבורה אנו מעלים הו’ היכלות. וע”י כ”ח תיבות אנו מעלים את היכל הז’ הנק’ ק”ק למעלה ביצירה. וטעם הדבר הוא כי אין שום עליה בעולמות אלא ע”י שם בן מ”ב ושם זה של מ”ב הוא אשר מעלה כל העליות שיש בכל העולמות משום דאיהו סליק ולא נחית כנז’ פ’ תרומה קל”ב ע”ב. והנה בחי’ הכ”ח הנזכר הוא הויה דמילוי מ”ה כנודע כי שם הויה דמ”ה דמילוי אלפין בפשוטו ומילויו ומילוי מילויו הוא מ”ב אותיות אך במילוי המילוי לבד אין בו רק כ”ח אותיות נמצא כי גם הכ”ח הוא בחי’ מילוי המ”ב. וגם לעולם אין עליה אלא בשם מ”ב ולכן צ”ל הקדיש בנוסח זה כנ”ל וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל לפי יש בהם ז’ ווין לרמוז אל שם מ”ב שהוא ז”פ ששה שמות, וכל שם מששה אותיות וכן תמצא ג”כ כי בכל תיבה מאלו של וישתבח כו’ יש בה ששה אותיו’ והרי נתבאר איך נרמז בזה כל שם מ”ב. ולכן אותם האומרי’ ישתבח יתפאר ביודין טועים הם, לפי שאז יעלו ז’ יודין בחי’ שם ע”ב והנה אין עליה אלא בשם בן מ”ב וגם כי לעולם כ”ח אותיו’ הם בסוד שם בן מ”ב והנה אחר אשר העלינו היכל הז’ דעשי’ למעלה ביצירה ע”י כ”ח תיבות של הקדיש הנה אח”כ יכול הוא להתהפך ולחזור ולהיותו הוא עצמו בחי’ יצירה וכנגד זה אנו אומרים הודו לד’ כו’ והנה כבר ידעת כי ארבע הויות הם בארבע עולמות אבי”ע והם כסדרן מלמעלה למטה ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן. והנה בג’ הויות ע”ב ס”ג מ”ה יש בכל אחד עשרה אותיות ולכן יש בכל אחד מג’ הנז’ במילוי מילויו כ”ח אותיו’ אבל בהויה דב”ן שאין במילוי’ רק ט’ אותיו’ א”כ גם במילוי מילויה ג”כ לא יש בה כ”ח אותיות ולכן אין בו שום עליה ע”י, אבל ע”י כ”ח אותיות של שם מ”ה דאלפין אנו מעלי’ בתחי’ את ששה היכלות התחתונים דעשי’ אל היצירה וע”י כ”ח תיבין אנו מעלים אח”כ את ההיכל העליון הז’ אשר הוא חוזר להיות יצירה ממש ע”י כ”ח דשם ס”ג אשר בבריאה נמצא כי מקום הקדיש הזה הוא קודם הודו כו’:

שער הכוונות – דרושי הקדיש דרוש א כוונת הקדיש השני
כונת הקדיש השני שבין ישתבח ליוצר הנה גם הוא דוגמת הקדיש הראשון שבעשיה בשני מיני הכ”ח א’ אל ששה היכלו’ וא’ אל היכל הז’ אבל הכ”ח אותיות הם משם ס”ג שבבריאה והכ”ח תיבות הם משם ע”ב שבאצילות ואחר שהעלינו היכל הז’ דיצירה אל הבריאה אז הוא חוזר להיותו בריאה ממש כי גם בו נכללת מלכו’ דבריאה כנז’ ולכן אחר הקדיש אנו אומרים ברכו והוא כדוגמת מ”ש בהודו לד’ כו’ וכבר נת”ל כי המזמורי’ הם ביצירה ולהורות כי זה ההיכל הז’ דעשיה נהפך ליצירה לכן אנו אומרים מזמור היצירה וכן הענין כאן כי כל בחי’ ברוך הוא בבריאה כי שם הוא נקרא ברוך בכל מיני ריבוי’ דברכאן כנודע ולכן כאן אנו אומרים ברכו לרמוז כי היכל השביעי דיצירה חוזר להיות בריאה ממש. בין גאולה לתפלה אע”פ שהם ב’ עולמ’ בריאה ואצילות לא תיקנו לומר בהם קדיש לסיבה הנ”ל:

שער הכוונות – דרושי הקדיש דרוש א כוונת הקדיש השלישי
קדיש ג’ שלאחר העמידה קודם אשרי יושבי ביתך. הכונה לפי שבתחלה העלינו כל העולמו’ למעלה כדי שכל העולמו’ יוכללו בעולם האצילות לעשות שם זיוג עליון דת”ת ומלכות לבדם ושאר כל העולמות הם נעשים להם כדמיון כנפים החופפים ומכסים עליהם בסוד אגן הסהר הנז’ במאמר הזוהר בכ”י הנקרא סתרי אותיות של השי”ת וע”ש ואחר הזווג אנו צריכים לחזור להעלות העולמות שיקבלו השפע הנשפע מחמת הזווג שנעשה אז ולכן אומרים עתה זה הקדיש כדי לכלול פעם אחרת הבריאה באצילות לקבל שפע הזיוג ההוא ולכן כונת זה הקדיש ע”י שם ע”ב הויה דיודין במ”ב אותיותיו בפשוט ומילוי ומילוי המילוי ואח”כ הבריאה מקבל’ תוספת קדושה בקדושת ובא לציון:

שער הכוונות – דרושי הקדיש דרוש א כוונת הקדיש הרביעי
קדיש ד’ לכלול היצירה עם הבריאה ע”י הויה דס”ג וע”ב ואח”כ היצירה תפלה לדוד. ואח”כ קדיש ה’ להעלות העשיה אל היצירה ע”י הויות ס”ג ומ”ה ואח”כ העשיה היא פטום הקטרת והרי נשלמה התפלה:

אמנם קדיש בתרא אינו מכלל הקדישים הנז’ לפי שכבר עלו כל העולמות אמנם זה הקדיש נקרא קדיש יתמא ר”ל קדיש שאומרים אותו היתומים. והענין הוא שהקדיש הזה הוא בעולם העשיה ששם בחינת המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות בסוד תחית המתים וע”כ אומרים אותו היתומים על מיתת אב ואם ויש בקדיש הזה שם בן מ”ב אלא שהוא באופן אחר ונתבאר אצלינו בענין נטילת ידים שה”ס ידוד אלקינו ידוד כוז”ו במוכס”ז כוז”ו ידוד יוד הא ואו הא שה”ס ג’ ידות כנ”ל וע”ש. ודע כי ע”י שם במוכס”ז יהיה ענין תחית המתים ולכן קדם אליו שם כוז”ו שהוא גי’ ט”ל והוא הט”ל שעתיד הקב”ה להחיות בו את המתים כמ”ש חז”ל:

ונלע”ד ששמעתי ממוז”ל שטוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו כל השנה כולה אפילו בשבתות ויו”ט לפי שאין הטעם כפי מה שחושבים המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינא של גהינם לבד כי הנה עוד יש תועלת א’ והוא להכניסו לג”ע ולהעלותו ממדרגה למדרג’ וכפי זה גם בשבתות וי”ט יש לאמרו ואני ראיתי למורי ז”ל שהיה אומר קדיש בתרא בכל שנה ושנה ביום שמת בו אביו בג’ תפילות והיה אומרו בנוסח קדיש של בני ספרד כמו שנעתיקהו לקמן בע”ה לא כמנהג המוסתערבי’ המוספים בו דברים אחרים ע”ד מ”ש בהרמב”ם ז”ל. ודע כי בשבת נמשכת תוספת הקדוש’ כל היום משא”כ בחול שאין תוספת קדושה אלא בשעת תפלה לבד וזהו הטעם שאין תוספ’ נשמה רק בשבת בלבד אבל עכ”ז ליראי ד’ ולחושבי שמו יש להם איזה קצת הארת קדושה גם בימי החול בשעת התפלה. גם יש חילוק אחר והוא כי בשבת נמשכת תוספת קדוש’ מעצמה כל מה שנעשה ע”י תפלתינו בימי החול ולכן יש תוספת נשמה בשבת. גם יש חילוק אחר והוא כי בשבת עולים כללות כל העולמות משא”כ בחול שאין עולים בעת התפלה רק בחינת נשמות לבד שעולים עם השכינה להיות לה בסוד מ”ן כנודע. גם דע בענין תפלת החול שענין העלאתם צריכה להעשות על ידינו קודם התפלה אבל אחר שכבר קבלו השפע העליון אין אנו צריכין להורידן כי מעצמם הם יורדין אחר עלינו לשבח:

שער הכוונות – דרושי הקדיש דרוש א כוונת הקדיש בעצמו
ונבאר כונת הקדיש בעצמו הנה הקדיש נתקן בלשון תרגום וכנז’ בזוהר פ’ תרומה וז”ל דאיהו מתבר שלשלאין דפרזל’ כו’ והענין הוא במה שהודעתיך בשער המצות בפרשת ואתחנן איך התרגום ה”ס אחוריים דקדושה והוא קדושה ג”כ אלא שהחיצונים יונקים משם. וכבר נתבאר שהקדיש נתקן להעלות את העולמות למעלה ממדרגתם כגון העשיה ביצירה וכיוצא. והנה אנו מתייראים פן ח”ו ע”י עליית העולמות יעלו גם הקליפות עמהם ויתאחזו בהם ויינקו שפע מהם ולכן נתקן בלשון תרגום דאיהו לישנא דלא משתמע למלאכין עלאין כנז’ בזוהר פ’ נח דע”ח ע”ב ובפ’ לך לך דפ”ט ע”א. והטעם הוא לפי שהם מצד הפנים והם מדברים בלשון הקדש שהוא בחינת הפנים אך הקליפות הם נאחזים באחוריי’ והם מבינים בל’ תרגום שהוא אחוריים ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה והנה הקליפות הם כולם נמשכי’ מסוד י”א סממני הקטרת שהם סוד עשתי עשרה יריעות עזים אשר סודם הם שני אותיות אחרונות דשם הויה שהם ו”ה שהם בגי’ י”א והענין הוא במה שהודעתיך כי י”א סמנים הם אחוריים שלמעלה שירדו בעת מיתת המלכים וביטולם וירדו אחוריים דאו”א במקום זו”ן שהם ז”ס האחרונות וגם הם בחינת שני אותיות ו”ה הנז’ של שם הויה ואלו האחוריים נכללין בכלל זו”ן ולכן תמצא כי אין שום פגם תחתון מגיע אלא בזו”ן ולא באו”א ולכן תקנו י”א אותיות בשני תיבות יתגדל ויתקדש כנגד הי”א הנז’:

עוד ירצה כי כבר ביארנו כי יתגדל ויתקדש יש בהם אחת עשרה אותיות כנגד י”א סממני הקטרת וסוד הענין הוא כי שם הויה נרמז בה ענין שני חיבורים דאו”א וזו”ן בד’ אותיותיה והנה בזמן הגלות כביכו”ל אין השם שלם ואינו נק’ אלא בשם י”ה כמ”ש כי יד על כס יה כו’. והענין הוא כי הנה כל הקלי’ יצאו מן הבירורים דז’ מלכי אדום והנה הם סוד י”א לפי שה”ס זו”ן שהם בחי’ ז’ מלכים דמיתו כנודע. אמנם באו”א לא היה בהם בחי’ מיתת המלכים והנה זו”ן ה”ס שני אותיות אחרונות של שם ההויה שהם ו”ה שהם בגי’ י”א כנגד הקליפות שנתבררו ויצאו משם ומן ב’ אותיות אלו נמשכת להם הארה ומזון להיות שרשם משם כנז’ וזהו הטעם שאין אחיזה לקלי’ בשני אותיו’ י”ה הראשונים שהם או”א רק בשני אותיות ו”ה האחרונות שהם זו”ן וזהו הטעם שאין הקליפות יכולין לעלות מן בינה דאצילות ולמעלה כי בבי”ע ודאי שמתאחזים הקלי’ בכל הי”ס שלהם אבל באצילות אין להם אחיזה מבינ’ ולמעל’ לפי שאין שרשם ומקורם משם. וז”ס מ”ש רז”ל אין השם שלם ואין הכסא שלם והוא לפי שחציו הראשון שהוא י”ה שהם או”א אין לקליפו’ אחיזה בהם ונשארים למעלה אבל שני אותיות האחרו’ ו”ה נאחזות הקליפו’ בהם ויש להם אותו הרוחניות שהם י”א סממני הקטרת הנמשך להם משם והנה כונת הקדיש הוא לסלק ולהסיר אותו הרוחניות שהם הי”א סממנים משם וזה נעשה ע”י העלא’ ב’ אותיו’ ו”ה עד או”א שהם י”ה ואז יתחברו עמהם ועי”כ יתבטלו הקליפות וזמ”ש יתגדל ויתקדש ש”ר פי’ כי השם של י”ה הרמוז במלת שמיה ר”ל שם י”ה שהם או”א יהיו שם י”ה רבא וזה ע”י שנתחברו עם שני אותיו’ אחרונות ו”ה ועי”כ יהיה השם גדול ושלם כי בעוד שהאותיו’ אלו נפרדות זו מזו ח”ו אין השם שלם וגדול ולכן יתגדל שמו של יה ויעשה רבא. ולכן יש י”א אותיות בב’ תיבו’ ראשונות יתגדל ויתקדש להורות על שני אותיות ו”ה שהם גי’ י”א שיעלו עד שני אותיו’ י”ה ויתחברו ויהיו שם א’ גדול ושלם ואז בעלותם שם לא יהיה כח בקלי’ לעלות עד שני אותיות י”ה. עוד ירצה כי כבר נתבאר אצלינו כי י”א אותיות יש ביתגדל ויתקדש לרמוז על ניצוץ א’ של קדושה שיש בתוך י”ס דקלי’ להחיותם וכונתינו היא לסלקו משם כדי להכניע הקליפות גם הבנת לשון יתגדל ר”ל ירום ויתגדל ויסתלק ניצוץ החיות שבתוכן ויכנס למעלה ויתחבר עם הקדושה וזהו ויתקדש ומקום עלייתו הוא למעלה בז’ היכלות הקדוש’ הנודעי’ הכוללים י”ס של הקדוש’ כנודע וכנגד זה אומרים שמיה רבא כי יש בהם ז’ אותיות ושם מקום העלי’ הנז’. גם נתבאר אצלינו כי במילת יה”א רמוזים ג’ מיני מילוים שיש בשם י”ה והם דיודין דאלפין וההין ונמצא כי אות אלף של יהא רומזת בדעת דזמן הקטנות. וכבר ידעת כי הדעת כלול מהחו”ג עם היות שני בחי’ הדעת א’ ולכן בו נרמז אות א’ אחת אלא שיש בה שני מיני ציורים יוי כנגד חסדים יוד כנגד הגבורה גם נתבאר אצלינו כי בנוסח הקדיש יש ב”פ י”ד א’ דאותיות ואחד דתיבות וב”פ כ”ח א’ דאותיות וא’ דתיבות וב”פ מ”ב אחד דאותיו’ וא’ דתיבות וכל כונתינו למתק ג’ אלקים דמוחין דקטנות שבימי הגלות נעשה אל”ם ועתה יגדלו ע”י שם י”ה ויהיה אלקים והנה זה השם של י”ה שאנו ממשיכין עתה בכל אחד מג’ מוחין דקטנות יש בו ג’ מילוין דיודין, ואלפין וההין ואמנם אין שינוי המילויים רק באות ה’ ולכן אין אנו מזכירין כ”א אות ה’ ואמנם כשתמלאם בשלשה מילוים ה”י ה”ה ה”א יהיו בהם ו’ אותיות ואם תחזור למלאם הי יוד הא אלף הה הה יהיו בהם י”ד אותיות בשם י”ה מאלקים ולכן תכוין להמתיק אלו הי”ד של י”ה דקטנות ע”י י”ד אותיות דפשוט ומילוי הויה דע”ב כזה ידוד יוד הי ויו הי וז”ס מ”ש ב”פ י”ד דאותיות ותיבות שיש בנוסח הקדיש. עוד יש שני פעמים כ”ח בקדיש כנז’ והם כ”ח אותיות מילוי המילוי דהויה דמילוי דע”ב ותסיר מהם הי’ אותיות שהם בחי’ המילוי אשר כבר נרמזו בבחינת י”ד הנז’ וישארו בבחי’ י”ח ותמתיק בהם י”ח אותיות שיש באלקים פשוט ומלא כזה אלקים אלף למד הי יוד מ”ם. עוד יש ב”פ מ”ב בקדיש ותכוין להמתיק ע”י הפשוט ומילוי ומילוי המילוי דהויה דע”ב שבהם מ”ב אותיות אל אלקים הנז’ להמתיקו ולהגדילו כי הנה הוא מוח קטן דקטנות וצריך להרחיבו ולהגדילו כדי שיסבול בתוכו ההויה דגדלות ויהיה יב”ק כנודע אצלינו:

כלל כל הדברים הוא שע”י הד’ והי’ והכ”ח והמ”ב אותיו’ וכן של תיבות שיש בקדיש הזה אשר הם כנגד הד’ והי’ והכ”ח והמ”ב של הויה דע”ב כנז’ אנו מעלים את שני אותיות וא”ו ה”א של שם ההויה הרומזים אל זו”ן אשר מהם נפלו י”א ניצוצין דסממני הקטרת בתוך הקלי’ והם כמספר אותיות ו”ה עצמן ואנו מעלים אותם עם ב’ אותיות הראשונות י”ה דהויה שה”ס או”א ונעשה ידוד גדול וזהו יתגדל ויתקדש ש”ר כי נגדל ועלה אל הקדושה הנקרא יה כי עד עתה היה שם י”ה לבד ועתה שם י”ה נעשה גדול וזהו שמי”ה רבא ר”ל שם יה גדול כי נעשה הויה שלימה וכבר ביארנו לעיל שמציאות הקדיש הוא להעלות העולמות וכבר הודעתיך כי כל העלאה היא ע”י שם מ”ב שיש בו ג”פ י”ד האוחזים בעולם ההוא ומעלים אותו ולכן כללות הקדיש הוא מ”ב תיבו’ וכבר נת”ל כי כפי בחי’ הקדיש כך היא כונתו כי הקדיש של הודו יכוין בשם הויה דמ”ה באלפין במ”ב שלו כו’ ונמצא כי שם בן מ”ב של כונת הקדיש איננו שם בן מ”ב הנודע אצלינו בר”ת של אנא בכח כו’ רק הוא שם מ”ב היוצא מכל הויה והויה כפי מקומה באופן זה כי ארבע אותיות פשוטות של הויה הם בחי’ א’ ואח”כ הם י’ אותיות המלוי הרי בחי’ שנית ואח”כ הם אותיו’ מלוי המלוי והם כ”ח והרי בחי’ ג’ והרי נרמז שם בן מ”ב בגי’ בחי’ אלו שהם ד’ י’ כ”ח הרי מ”ב ולכן יתגדל ויתקדש ש”ר הם ארבע תיבות כנגד בחי’ הראשונה שהם ארבע’ אותיות דהויה פשוט’ ולכן בכאן צריך לענות אמן כדי לעשות הפרש א’ ואח”כ יש י’ תיבות מן תיבת בעלמ’ עד תיבת משיחיה ואלו הם בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה כי די ברא הם שתי תיבות לא כאותם הקוראים דברא. והרי בחי’ ב’ דעשרה אותיות המילוי ולכן צריך לחזור לענות אמן ג”כ פ”ב כדי לעשות הפרש ב’. והנה בחייכון וביומיכון הוא תפלה ואינה מכלל נוסח הענין אח”כ יש כ”ח תיבות מן יהא ש”ר עד בעלמא. ואלו הם יש”ר מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקב”ה לעילא מכל ברכתא שירתא תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא והיא בחי’ הג’ של מילוי המילוי ולכן צריך לחזור ולענות אמן פ”ג וג’ אמנים אלו הם זולת אמן יש”ר כו ואם העונה מסיים לומר עד דאמירן בעלמא קודם שיאמר החזן שמי’ דקב”ה צריך לענות כאן פ”א אמן באופן שיהיו ה’ אמנים:

גם צריך לכוין כי הלא נתבאר שכונת הקדיש הוא להכניע הקליפות כנ”ל בפ’ תרומה והנה כל אחיזת הקליפות היא במוחין דקטנות שהם שמות אלקים כנודע והם שלשה מוחין מלובשים תוך נה”י דאימא ועוד שלשה מוחין אחרים מלובשים בנה”י דאבא הרי הם ששה מוחין שהם ששה שמות אלקים ומאלו האלקים יונקים החיצונים ולכן צריך בראשונה לתקן המוחין אלו ולהמשיך המוחין דגדלות כדי שיסתלקו החיצו’ משם ולא יתדבקו בהם והנה אלו המוחין הם מלובשים תוך נה”י דאי’ כנז’ והם ג’ שמות אהיה כי אהיה הוא באימא כנודע ואמנם במוחין דגדלות הנה”י דאימא הם בסוד ג’ מילוי אהיה דיודין ואלפין וההין שהם גי’ תנ”ה אבל במוחין דקטנות אינם אלא בבחי’ מילוייהם לבד שהם ק”מ קכ”ב ק”ל שהם שצ”ב ותחילה אנו מזכירין נה”י דאימא להיות’ חיצונים יותר קרובים ומושגים אלינו מנה”י דאבא וכנגדם אנו אומרי’ יתגדל שהם אותיו’ תג”י ד”ל פי’ כי תג”י הוא שצ”ב ואהיה כי השצ”ב הם נה”י דאימא דקטנות כנז’ וגם אנו מחברים עמהם שם אהיה ויהיה הכל בגי’ תג”י והם בחי’ המוחין דקטנות דז”א ואמנם גם המוחין דקטנות דנוקבא דז”א הם שמות אלקים אבל הם לוקחים הארה מנה”י דאימא אשר בז”א כנודע כי יוצאים הארות נה”י דאימא וגם יוצאת הארת המוחין המלובשים בתוכם לחוץ אל הנוקב’ וא”כ נמצא כי הלבושי’ דמוחין דנוקבא אינם מילוי אהיה כמו דז”א אבל יהיו בסוד תמורת וחילוף שם אהיה שהוא שם בוכ”ו כמבואר אצלינו בברכת אבות בענין מלך עוזר ומושיע ומגן ונודע כי שם זה הוא בגי’ ד”ל לפי שבבחי’ זאת נק’ המלכות דלה ועניה לפי שאינה לוקחת אלא תמורת שם אהי”ה ולא עצמותו וז”ס יתגדל תג”י ד”ל תג”י לז”א וד”ל לנוקבא, והנה כיון שאנו רומזים שם בוכ”ו אל הנוקבא באותיות ד”ל א”כ מוכרח הוא ששם אהיה הוא בדכורא והוא שם אהיה שחברנו עם שצ”ב ויהיה הכל סוד תג”י כנזכר. ונמצא כי תיבת יתגדל הכונה לומר כי אלו המוחין דקטנות דנוקבא ודדכורא שהם בגי’ יתגדל יוגדלו ויהיה להם מוחין דגדלות. וגם המוחין עצמם דקטנות הם בעצמם יוגדלו וכמ”ש ענין הגדלתם במלת איש”ר זה ואח”כ אנו רומזים נה”י דאבא במלת ויתקדש והענין הוא כמבואר אצלינו כי כל קדוש הוא באבא כנז’ שלהי פ’ האזינו בזוהר אבל הו’ בבחינת המוחין אשר מלובשים תוך הנה”י דאבא ולכן כנגד אימא הנקר’ עלמ’ אריכא כמ”ש חז”ל לעולם שכלו ארוך שהוא עוה”ב אנו אומרי’ יתגדל. וכנגד אבא אנו אומרים ויתקדש ולהיות כי הנה”י דאבא מתלבשים תוך נה”י דאימא ואין מתגלה מהם רק בחי’ היסוד דאבא לבדו מן החזה דז”א ולמטה כנודע לפי שהיסוד דאימא קצר ודאבא ארוך ולכן אין אנו מזכירין עתה רק בחי’ היסוד דאבא לבדו המגולה כי הנ”ה מכוסים הם ואין שם שום אחיזה וזהו ויתקדש שהם אותיות שד”י ת”ק ונודע כי שדי הוא ביסוד כנז’ בפרשת ויקרא והנה מילוי דשדי הוא בגי’ ת”ק ונמצא כי יתקדש הוא שם שדי עם מילואו והוא בחי’ היסוד דאבא אח”כ אנו אומרים שמיה רבא פי’ כי הנה נתבאר אצלינו כי המוחין דאלקים לפעמים נקרא אלם והוא כשקלי’ נאחזות בהם פי’ כי ב’ אותיות י”ה מאלקים הם מתכסים ונעלמים ונשאר אלם מן אלקים ז”ס פסוק נאלמתי דומיה כו’ פי’ כי כאשר היא דומיה פי’ דו”ם י”ה ר”ל שאותיות י”ה משם אלקים הם דוממים בשביל החיצונים ואינם מתגלי’ ואז נאלמתי ושם אלקים נעשה אל”ם ובפרט עתה בגלותינו זה המר שחזר הז”א לבחי’ קטנות ובו נאמר נאלמתי דומיה ולכן אנו מתפללין שאלו המוחין דקטנות שהם שמות אלקים יוגדלו ויתקדשו פי’ כי כל בחי’ קדש הוא במוחין כנ”ל. והענין כי עיקר ושרש המוח הוא שני אותיות י”ה שבשם אלקים שה”ס חו”ב הנקרא י”ה כנודע וכאשר יסתלקו שרשי המוחין נשאר אלם וכשיחזרו לבוא שרשי המוחין הנז’ שהם ב’ אותיות י”ה מן אלקים אז יתקדשו כי ימשכו המוחין ושרשם ויגדלו וזהו יתגדל ויתקדש ולפי שיש ב’ מיני הגדלו’ בענין זה כמ”ש לקמן לכן ביאר כי הגדלות והקדושה הזאת היא ממטה למעלה כי הגדלה הראשונה היא באופן זה כי עד עתה היו המוחין בבחינ’ אלם ואח”כ נגדלו ונעשו בבחי’ אלקים אלא שעדיין הוא פשוט בלתי מילוי ולכך צריך הגדלה שנית והוא שיתמלאו אלקים האלה במילויהם הנודעי’ שהם אלקים במילוי יודין במוח הנק’ חכמה ואלקי’ במילוי ההין במוח הנק’ בינה. ואלקים במילוי אלפין במוח הנק’ דעת והנה צריך להתחיל ממטה למעלה והוא שמן אלם יעשה אלקי’ והרי נגדלו שני אותיות י”ה ונעשה שם גדול וזהו מה שאומרי’ שמיה רבא פי’ שיתגדל שמו של ז”א בבחי’ המוחין שלו ויעשה רבא וגדול כי מאלם יהיה אלקים וזה עצמו נרמז במלת שמיה שהם אותיו’ שם י”ה כי שם י”ה אשר בתוך שם אלקים יהיה רבא ויגדל ויתגלה פעולתו ושרשו והנה רמזנו הלבושים שהם נה”י דאו”א ואמנם המוחין עצמן דאלקים נרמזו בר”ת וס”ת של יתגדל ויתקד’ שמי’ רבא שהם יוש”ר וה”ס מש”ה ידין לאומים במישרים וכנז’ בזוהר כי הגבורה נק’ מישרים וכן בזוהר שיר השירים על פסוק מישרים אהבוך כו’ ביארוהו על ה’ אותיות מנצפ”ך וכבר הודעתיך כי אלו האותיות הם ה”ג הנודעות ולהיות כי אלו המוחין דאלקים הם דינין וגבורה לכן נק’ יושר גם הענין הוא כי הנה הג’ מוחין דאימ’ וג’ דאבא הם ששה אלקים והם בגי’ יושר וכבר ביארנו במ”א כי כאשר באין המוחין דגדלות אע”פ שאח”כ מסתלקין אינן מסתלקין לגמרי ובהכרח שנשאר רשימו דילהון תמן וההוא רישמו הוא ממתיק הגבורה דאלקים דקטנות אבל בתחילה בהיותם בסוד אלם אז אין הרשימו דמוחין דגדלות ניכר אבל כאשר הגדיל הגדל’ ראשונה ומן אלם נעשה אלקים אז ניכר הרשימו של הגדלו’ ונודע כי המוחין דגדלות הם בחי’ הויות ונמצא כי הרשימו דמוחין דגדלו’ גם הוא יהיה בבחינת הויות. ואם תחבר הויה ואלקים יהיו בגי’ יב”ק בסוד ויעבר את מעבר יב”ק כמבואר אצלינו. ונמצא כי ג’ מוחין דקטנות שהם ג’ אלקים מתחברים עם שלש הויות וסך כולם הם בגי של”ו כמנין ס”ת יתגדל ויתקדש ש”ר והם בחי’ שלשה אלקים דאימא הנמתקי’ עתה עם ג’ ההויו”ת דההוא רשימו דמוחין דגדלות כנז’ וכיון שרמזנו אלו המוחין דאימא במספר של”ו וכנז’ אין צורך להזכיר גם המוחין דאבא כיון שהם מלובשין בתוך של אימא ובפרט כי גם המוחין דאבא נרמזו בר”ת של יתגדל ויש”ר שהוא בגי’ יושר כנז”ל ולכן אין צורך לחזור ולזוכרם בס”ת:

עוד ירצה כי כבר נתבאר לעיל שהכונ’ היא למתק המוחין דקטנות דאלקים ע”י המוחין דהויות דגדלות אבל אין כל הקדישים שוים כ”א הקדיש שהוא בעולם העשיה נמצא שתהיה הכונה בשמות אלקים והויות דעשיה כנ”ל באורך והנה מה שצריך לכוין הוא כי הנה בנוסח הקדיש מצאנו ב”פ י”ד וב”פ כ”ח וב”פ מ”ב באופן זה כי מן יתגדל ויתקדש עד משיחיה הם י”ד תיבות. וגם במילת ד”י ברא נרמוז י”ד אחרת והרי הם ב”פ י”ד אחד מן תיבות וא’ מן אותיו’ וצריך לכוין בהם בענין ב’ הויות הנ”ל שצריך לכוין בכל קדי’ כ”א הוא בקדיש של הודו אשר הכונה בו הוא בשני הויו’ דמ”ה וס”ג תכוין בי”ד הראשונה של אותיו’ הנרמזו’ במלת ד”י ברא כנז’ אל בחינת הי”ד אותיות דהויה דמ”ה שהם ד’ אותיו’ הפשוט וי’ אותיות המילוי כנז’ ותכוין להמתיק בזה לאלקים דקטנות דאימא לכל כללותם כי כולם נקרא בשם אלקים. וכן גם המוחין דגדלות עם היותם ד’ מוחין אין אנו מכוונים בהם אלא בבחי’ הויה א’ ולכן תמתיק י”ד אותיו’ שבשם הויה דגדלו’ דמ”ה דאלפין לאלקים דמוחין דקטנות דאימא שהוא במלוי י”ג אותיו’ כנודע ועם הכולל הם י”ד. והי”ד הב’ של תיבות תכוין בי”ד דהויה דס”ג להמתיק בהם את אלקים דקטנות דמצד אבא שהוא ג”כ י”ד כנז’. וכבר ידעת שהאותיות הם מצד הבינה והתיבות מצד החכמה:

ואמנם אלו הי”ד צריך לחלקם לשנים ותחי’ תעורר את ארבע אותיות הפשוטו’ של ההויה שהם ד’ תיבות יתגדל ויש”ר ואח”כ תעורר את עשרה אותיות שבמילוי הויה בי’ תיבות שמן בעלמא עד משיחיה כנז’ ואח”כ צריך לעורר את הי”ד. זולת החלוקות הנז’ כי כן הכ”ח והמ”ב האחרים הם זולת אלו הי”ד וכבר כתבנו לך שבחייכון וביומיכון כו’ הוא תפלה ואינו מן נוסח הקדיש. ונחזור לענין כי גם יש ב”פ כ”ח וב”פ מ”ב והנה בכ”ח של ס”ג תכוין להמתיק אלקים דקטנות דאבא. ובכ”ח דמ”ה תכוין למתק אלקים דאימא ע”ד הנז’. וכן במ”ב דמ”ה תמתיק אלקים דאימא. ובמ”ב דס”ג תכוין למתק אלקים דאבא אמנם המיתוק הזה לא קבלתיו אני ממורי ז”ל אבל קבלתיו מאיש אחר שקבלו ממוז”ל והאיש ההוא אמר לי שאיננו זוכר היטב עניינו אבל מה שהיה זוכר בכללות הוא כך שצריך לכוין להמתיק הי”ח אותיו’ של אלקי’ שהם ה’ אותיו’ הפשוטו’ וי”ג דמלוי סך שניהם י”ח אותיו’ ותמתיקם בכ”ח אותיו’ דהוי”ה דגדלו’ ואע”פ שאלו הם כ”ח ואלו הם י”ח עכ”ז כבר העשר’ היתרי’ אנו צריכין אל החשבון האחר ואינו זוכר יותר מזה גם במ”ב דהויה היה ממתיק המ”ב של אלקים וגם זה אינו זוכרו היטיב. והנלע”ד בזה כפי דברי האיש ההוא הוא בב’ פנים או אם נאמר כי הנה בשם אלקים באחוריים שלו יש בהם מ”א אותיו’ ועם הכולל הם מ”ב בזה האופן אלף. אלף למד אלף למד הא אלף למד הא יוד אלף למד הא יוד מם והכולל הם מ”ב דאלקים:

ואמנם נראה דוחק בכאן להכניס בחינת האחוריי’ דאלקים וגם שעדיין לא נתקן בזה העשרה היתרים מן הכ”ח של הי”ח כנז’ ולכן נלע”ד באופן אחר והוא יותר אמיתי כפי דעתי והוא שתקח הי”ח מן הכ”ח דהויה ותמתיק בהם הי”ח דאלקי’ דפשוט ומילוי והי’ היתרים מן הכ”ח של ההויה תחברם עם המ”ב של ההויה ויהיו ב”ן ותמתיק בהם ה”בן של אלקים שהם ב”ן אותיו’ שיש בפשוטו ה’ ובמילויו י”ג ובמילוי מילויו ל”ד סך הכל ב”ן שבשם אלקים כנודע ובזה הפירוש יתיישב הכל כי תחילה תמתיק ה’ אותיותיו הפשוטות משם אלקים בד’ תיבו’ של יתגדל ויש”ר אע”פ שחסרים א’ ואח”כ תמתיק בי”ד תיבות שיש מן בעלמא עד משיחיה אל י”ג אותיו’ מלויו והרי באה הא’ החסר ואח”כ תצרף ותחבר פשוטו ומילויו שהם י”ח אותיו’ בי”ח של הויה. ואח”כ תחבר פשוטו ומילויו ומילוי מילויו במ”ב של הויה שהם עשרה העודפים מן הכ”ח כנ”ל עוד יכוין כנ”ל כי יתגדל הם אותיו’ תג”י ד”ל כנז’ פירושו כי שם בוכ”ו הוא תמורת שם אהיה אשר בבינה והוא בגי’ ד”ל כנז’ ותג”י הוא סוד התגין אשר בספי’ הכתר דבינה כנז’ אצלינו בשער היחודים וע”ש ושם הוא בחי’ שם ד”ל כנז’ וזהו יתגדל. ויתקדש הם אותיות שדי ות”ק כי שדי במילואו כזה שין דלת יוד הוא בגי’ יתקד”ש וגם כי שדי עצמו הוא רמוז באותיו’ יתקדש ושאר אותיו’ יתקדש’ הם ת”ק של מילוי של שם שדי העולה ת”ק והרי איך נרמז בו שם שדי בין באותיותיו בין במספר שלו ג”כ:

ועתה נבאר ההגדלה השנית באומרו אמן יהא שמיה רבא מברך והענין הוא כי סוד אמן בגי’ צ”א והוא סוד שלש’ מילויי שם י”ה של אלקים הנ”ל ביודין באלפין בההין יו”ד ה”י יו”ד ה”א יו”ד ה”ה הם בגי’ צ”א כמנין אמן ולפי ששאר אותיו’ המילוי דשם אלקים שהם אותיות אל”ם הם שוים במילוים בשלשה שמות אלקים ואין שינוי ביניהם רק בשני אותיו’ י”ה דאלקים בלבד כנז’ כי הא’ הוא ביודין והב’ באלפין והג’ בההין כנזכר לכן אין אנו רומזין רק מלוי שתי אותיו’ י”ה בלבד כפי ההפרש שבהם ואנו מתפללים שיתמלאו עתה שלשה מוחין דאלקים דאימא. וכבר ביארנו כי גם המוחין דאבא הם מתמלאים מאליהם ואין צריך להזכיר’ גם הם כי כונתינו היה בג’ מוחין דאימא וגם כונתינו פ”ב בשלשה מוחין דאבא במלת אמן. והנה זהו סוד אמן ועי”כ יש”ר ויתגדל הגדלה שנית זולת הראשונה ואז ימתקו מתוק שני יותר וזה עצמו נרמז במילת יהא שהוא רמז אל שלשה שינוים שיש בשלשה שמות י”ה הנז’ שהם במילוי דיודין בחכמה ודההין בבינה ודאלפין בדעת. וזהו יה”א כסדרן יודין ההין אלפין וביאר היכן הוא ענין יהא הנז’ ואמר שהוא בשמיה רבא פי’ בשם י”ה כנז”ל כי שלשה שמות י”ה יתמלאו בשלשה מילויין שסדרן יהא ועי”ז יהיה רבא וגדול במעלת אחרת יותר גדולה מן הראשונה. גם תכוין במלת רבא שהם אותיות באר שה”ס ד’ שמות הויה אלקים הויה אדני כי ע”י שלשה מילויים הנז’ תחזור מן בור להעשות באר מים חיים וענין באר הזה כי הנה המוחין האלו הם מלובשים תוך נה”י דאימא שהם בחי’ שם אהיה כנודע וכאשר יוצאין המוחין לכנוס בנוקבא דז”א הנקרא אדני הם מתחברים ב’ שמות אהיה ואדני ונעשים אלקים והז”א הוא שם ההויה הרי לך בהדיא איך ע”י שם אדני ואהיה נעשים הויה אלקים (הויה) אדני. ובעלמי עלמיא תכוין אל מה שנודע כי בתחי’ יש לו מוחין דקטנות דעיבור הא’ ואח”כ מוחין דקטנות דיניקה ואח”כ מוחין דגדלות העיקריים וזה נרמז במלות אלו כי מלת לעלם הוא עיבור הא’ ולעלמי הוא היניקה ועלמיא הוא הגדלות. והרי עתה נגדלו המוחין בכל צרכן כי מוחין דעיבור נרמזו בתחילת הקדיש עד לעלם ומוחין דיניקה נרמזו במלת לעלמי ומוחין דגדלות נרמזו במלת עלמיא ולהיות שעיקר הכל הם המוחין דגדלות לכן צריך לכלול הכל הז’ תיבות שיש מן אמן עד עלמיא בבחי’ הגדלות באופן זה כי הנה הם ד’ מוחין שהם חו”ב ודעת כלול מחו”ג ובהתלבשם תוך נה”י דאימא נעשי’ שלשה מוחין בלבד כנודע וכמבואר באדרא זוטא והרי הם שבעה וגם אם תחבר ד’ המוחין עם ג’ הלבושין שהם עצמן נה”י דאימא הרי הם שבעה כמנין שבעה התיבות הנז’ ואמנם כבר הודעתיך למעלה שיש שינוים בענין הקדישים כפי מקומם כי בקדיש הודו תכוין אל מ”ב דהויה דאלפין דמ”ה ואל הויה דס”ג ובקדיש דיוצר תכוין אל מ”ב דס”ג והויה דע”ב כו’ וע”ש ושם ביארנו כי לכך יש שני מיני מ”ב ושני מיני כ”ח בקדיש בזה האופן שבעה ווין שיש מן וישתבח כו’ עד ויתהלל הרי מ”ב א’ באותיו’ והוא מ”ב אותיות התחתון שהוא בהויה דמ”ה דאלפין ואח”כ ז’ תיבות עצמן כל תיבה מו’ אותיות שיש מן וישתבח עד ויתהלל הרי מ”ב שני של תיבות ולכן הוא מעולה ומשובח מן הראשון והוא מ”ב דהוי”ה דס”ג כנז’ בסוד הקדיש דהודו. ועד”ז הוא בשאר הקדישים ועד”ז יש כ”ח תחתון דאותיות וכ”ח עליון דתיבין וגם הם כ”ח דמ”ה וכ”ח דס”ג. והנה עם הדרך שביארנו כאן שהם בחי’ מוחין דגדלות נבאר ג”כ עתה ענין שני כ”ח וב’ מ”ב עם הדרך הנז’ עם ששניהם אמתיים וצריך לכוין ב’ הכונות האלו ביחד והענין הוא כי מוחין דגדלות דאימא ויש מוחין דגדלות דאבא והנה המ”ב הא’ שהוא דאותיות הם בחינת מוחין דאימא כי הם היותר ראשונים ומתגלים בתחילה וכבר ביארנו כונתם במלת איש”ר מברך כו’ כנ”ל אבל המוחין דאבא נרמזו בכ”ח האחרות שהם התיבות שיש עד אמן האחרון ולזה נאמר בהם מלת אלו על הסדר הזה לעילא מכל ברכתא לפי שאבא הוא לעילא מן אימא ואנו חוזרים לומר באחרונה הכ”ח והמ”ב שהוא עד מלת בעלמא ואז אנו אומרים פ”א אמן ולכן צריך לכוין בו בבחינת מוחין דאבא ג”כ ע”ד מ”ש באמן יש”ר כו’ וצריך לכוין בג’ שמות י”ה שיש בג’ שמות אלקים שיש בג’ מוחין דאבא שיתמלאו בג’ מלויים דיודין ההין אלפין שהם בגי’ אמן כנ”ל וכבר ידוע שיש קדישין שחותמים בהם ואומרים יה”א שלמא רבא וצריך לכוין במלת יה”א דיהא שלמא רבא אל ג’ מלויי’ שסדרן יה”א כמו שכוונת באמן יהא שמיה רבא כו’ ובמלת שלמא תכוין שהוא בחי’ היסוד המגולה דאבא הנקרא שלום כנודע. ובשאר הקדישין לא קבלתי טעם ממוז”ל למה לא נזכר בו ענין יהא שלמא רבא כו’ ע”ד שרמזוהו ביהא שלמא רבא כנז’ והנה כל שאר מלות אמן שיש בקדישין אין בהם כונה זו אלא באלו שני אמנים בלבד שהם באמן יהא שמיה רבא מברך כו’ ובדאמירן בעלמא ואמרו אמן. אבל בשאר האמנים יש להם כונה אחרת וביארנו אותה בענין סדר כל האמנים והברכות כנודע שיש חילוק בין ברכות התפלה והמצות וברכת הנהנין ע”ש. והנה הקדיש שיש בין השכיבנו לתפלת י”ח דערבית משא”כ בשחרית שצריך לסמוך גאולה לתפלה כבר נת”ל טעם לדבר הזה. גם מן הטעם ההוא עצמו צריך לומר קדיש בערבית לפי שכבר ביארנו כי בתפילת ערבית אין עולם הבריאה עולה למעלה אמנם עולם האצילות הוא היורד למטה בהיכל הז’ דבריאה כנ”ל. ולכן צ”ל אותו הקדיש קודם העמידה להוריד האצילות למטה וגם במנחה אומרים קדיש קודם העמידה לפי שלא זכרנו כלל ענין הבריאה כנודע כי אין חיוב בתפלת המנחה רק לומר תפלת י”ח לבד ושם ביארנו הטעם לפי שאין בנו כח להעלות הבריאה למעלה מפני שהדין שולט אז בעת המנחה ומכ”ש שלא יעלו יצירה ועשיה. והנה הקדישים שיש קודם העמידה ואחר העמידה כולם הם מסוד ע”ב כמבואר אצלנו וצריך שגם בהם יהיו ב’ כ”ח וב’ מ”ב ודע כי הנה אנו מכנים הויה דע”ב אל האצילות ודס”ג אל הבריאה ודמ”ה אל היצירה ודב”ן אל העשיה והנה כל האצילות כללותם הוא שם ע”ב ולכן צריך שתכוין מ”ב הא’ הויה דע”ב דיודין שבנוק’ דאצילות ואח”כ תכוין המ”ב הב’ מן הויה דע”ב דיודין שבז”א דאצילות והנה ע”ד מציאות הקדישין שבתפלת שחרית כן הם במנחה וערבית ובשאר היום כי הקדיש אשר קודם העמידה דתפלת מנחה תכוין אל הויה דע”ב דיודין וכן בקדיש שאחר העמידה דתפלת מנחה תכוין ע”ד שביארנו בתפלת השחר ובקדיש שקודם יוצר דערבית הוא ע”ב ס”ג ושל קודם העמידה ואחר העמידה דערבית ג”כ הוא ע”ב וע”ב ושלאחר ערבית הוא ס”ג ומ”ה והקדישים שבשאר היום כפי מה שתקרא כך תכוין כי אם למדת מקרא הוא בעשיה ולכן הקדיש הוא מ”ה וס”ג. ואם שנית משנה אשר היא ביצירה תכוין בקדיש ההוא בס”ג וע”ב ואם עסקת בחכמת הקבלה ג”כ תכוין ע”ד הנזכר בס”ג וע”ב כי כל זה ביצירה:

מורי ז”ל לא היה קם מעומד בענית אמן יש”ר של הקדיש וא”ל כי הלשון הנז’ בירושלמי דמשמע ממנו שצריך לקום מעומד הוא מוטעה ואינו מתלמוד ירושלמי עצמו אלא הגהת איזה חכם היתה והאחרונים הדפיסו אח”כ בתוך דברי הירושלמי אמנם כשהיה בקדיש דאחר העמיד’ דשחרית או דערבי’ או דמנחה וכן בקדיש תתקבל של אחר חזרת ס”ת להיכל אז היה נשאר מעומד וגומר ענית הקדיש ואח”כ היה יושב. גם מה שרגילין העם לומר פסוק ועתה יגדל נא כח ה’ בעת שהש”ץ אומר קדיש וכנז’ בספר התיקונים הנה מוז”ל מנעני מלאומרו ולא גילה לי טעמו של דבר ואולי שגם זה אינו מהתיקונים כנ”ל גם בענין מה שנהגו האבלים לומר קדיש על מיתת אביהם ואמם בשנה ההיא טוב לאומרו אפילו בשבת ויו”ט ור”ח לפי שטעם הדבר הוא כדי להעלות נפש המת בג”ע עצמו ממדרגה למדרגה ולכן נכון לאמרו אפילו בימים שאין בהם דינה של גהינם וכבר נתבאר לעיל זה ע”ש:

שער הכוונות – דרושי כוונת הברכות
הקדמה אחת רבת התועלת לידיעת ההפרש בין כונת ברכת המצות ובין כונת ברכת הנהנין חוץ מי”ח ברכות העמידה הנה ברכת המצות והנהנין יש להם כונה א’ בפני עצמה חוץ מי”ח ברכות העמידה וזו היא כוונת ברכת הנהנין והמצות במלת ברוך תכוין אל ההוא שביל דקיק המחבר חכמ’ עם בינ’ וע”י אנו מורידי’ שפע אל ז”א כדי שיוכל לעלות למעלה וביאור ענין זה הוא כי שני מיני שפע הם הא’ הוא לקבל בתחל’ בחי’ שפע לשיהיו ראוים ומוכנים לעלות ואחר שכבר עלו אז הם מקבלים שפע האמיתי הנכון והנאות להם ולכן בתחיל’ צריך להוריד שפע עליון ע”י ברוך הנז’ אל אתה שהוא החסד ואח”כ אל הויה שהוא הת”ת ואח”כ אל אלוקינו שהוא הגבורה וע”י זה השפע יכולי’ לעלות אל הבינה ואז בעלותם אל הבינ’ נק’ הוא מלך כי אין מלך בלתי חיילות אשר הוא מולך עליהם וגם היא נק’ העולם ואז לוקחים השפע האמתי הראוי להם וזהו אשר קדשנו כו’ פי’ אשר הוא בבינה וקדשנו בת”ת במצותיו הם נו”ה וצונו יסוד ואח”כ תשלום הברכה כמו פרי העץ או בורא פרי הגפן וכיוצא הכל הוא במלכות וענין הנז’ להשפיע שני מיני שפע הוא צודק בכל התפילות והעבודות וזכור ואל תשכח:

עוד ירצה יותר באורך כי כונ’ ברכת הנהנין וברכת המצות כולם הם מלמעלה למטה כדי להמשיך השפע חוץ מן י”ח ברכות אלו דעמידה שהם כדי להעלות ממטה למעלה כנז’ זה באר היטב בפ’ עקב בר”מ וע”ש:

ונבאר עתה כונת ברכת המצות והנהנין:

דע כי כל ברוך הוא ביסוד וצריך לכוין כי זה הברוך הוא ביסוד העליון של חכמה הנק’ שביל ותכוין להמשיך בו השפע ולחברו אח”כ עם היסוד של בינה הנק’ נתיב והנה השביל נק’ ברוך והנתיב נק’ ברכה ושניהם שוין בחשבון אחת. גם ברוך וברכה עם הכללות הם רכ”ח ואם תוסיף עליהם ד’ אותיות של ברוך יהיה בגי’ רל”ב והם בגי’ ד’ שמות ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן וארבעתן נמשכין אל השביל העליון הנק’ ברוך. וגם תכוין במלת ברכה הנרמז בברוך הנז’ ותכוין כי גם היא בגי’ רל”ב:

באופן זה כי ביסוד הבינה שם הוא אהיה במילוי ההין ושאר שמות דאלפין ויודין נמשכין שם. והנה זה האהיה בגי’ רל”ב בבחינת ציורו בזה האופן כי ד’ ההין שבשם זה אם תציירם בציור ד”ו ובציור ד”י ובציור ג’ ווין כל א’ מד’ ההין יהיו בגי’ קס”ח ואות יו”ד בגי’ ך’ ואם תצייר הד’ בב’ ווין שהם י”ב תהיה היוד בגימטריא ל”ב ותחבר הל”ב עם קס”ח הם ר’. עוד תקח אות א’ ותציירה בציור יוד כזה א’ ותצייר היוד בציור יו”ד הנ”ל שהוא ל”ב ותחבר ר’ עם ל”ב הרי רל”ב ונשארים ב’ אותיות לף מן המלוי ותחברם עם אות א’ עצמה ואז יהיו אלף שהם אותיות פלא וה”ס השביל הדקיק הנק’ פלא דלא אתיידע לא לעילא ולא לתתא כנז’ בפ’ בראשית דכ”ט ע”ב ובמקומות אחרים:

ופי’ הענין הוא כך כי זווג או”א הוא זיוג תדירי ואינו במקרה לפרקים כזווג זו”ן ולכן השביל שהוא היסוד דאבא הוא מחובר תדיר עם הנתיב שהו’ היסוד דאימא ותמיד גנוז שם ולכן לא אתיידע אם הוא לעילא בחכמ’ או אם הוא לתתא בבינה כי לעולם הוא בבחי’ זווג תדירי דלא פסיק לכן זה השביל הנק’ פלא הוא מתעלם ונגנז תוך היסוד דבינה הנק’ אלף של אהיה דההין והנה נת”ל כי שם זה דאהיה עולה בגי’ רל”ב וא”כ כאשר תחבר עמו פלא יהיה בגי’ גש”ם שה”ס מ”ן דבינה ביסוד שלה הנק’ גבו’ גשמים וגם הוא בגי’ בשם עם הכולל וז”ס ואתה אמרת ידעתיך בשם כי מבחי’ זו נמשך מרע”ה וגם הוא בגי’ שביל ע”ה לרמוז כי השביל של החכמה הוא גנוז שם תמיד [וזהו] אשר נרמז לעיל בביאור דברי הזוהר באומרו לא אתידע לא לעילא ולא לתתא והנה כאשר תחבר פל”א זה למעלה עם השביל של החכמה יהיו שניהם בגימ’ גנ”ת ועם כללות שניהם תנ”ה והם ג’ אהיה א’ דיודין קס”א ודאלפין קמ”ג ודההין קנ”א להורות כי הכל א’ גם המספר הזה הו’ בגי’ נתיב כי שביל ופלא עם שני כוללים שלהם הם תנ”ה ועם ד’ שמות הוי”ה העולים רל”ב כנז”ל שהם ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן אשר הם בשביל העליון ועם ג’ אהיה הנז’ הם ז’ שמות ועם תנ”ה הרי הכל בגי’ נתי”ב הרי נתבאר היטב ענין שביל וענין נתיב מה ענינ’ בכל מקום שתמצאם בזוהר או במ”א שהשביל הוא יסוד דחכמה ונתיב הוא יסוד דבינה:

ונחזור לבאר מלת אתה כי מלת אתה הוא ר”ת של פסוק אש”ר תנ”ה הוד”ך על השמים והכוונה כי אחר שעוררנו היסודות דאו”א במלת ברוך כנז’ הנה עתה במלת אתה נתחברו שניהם יחד ביסוד שלה ועתה נק’ היסוד שלה אש”ר כנז’ בתיקונים תי’ ל’ ד’ ע”ו ע”א כי הנזכר נק’ ראש והנקבה נקרא אש”ר אח”כ נמשך שפע אל מלכות דבינה שהיא בחי’ עטרת דיסוד שבה שה”ס שיפולי מעיים כנזכר בתיקונים ובגמרא ויוצא השפע מן היסוד שבה ונמשך אל המלכות דהיינו העטר’ שבה והנה זאת העטר’ נק’ תנ”ה לפי ששם הם ג’ אהיה במלוי יודין אלפין ההין העולי’ בגימ’ תנ”ה וכל זה הוא בבחי’ הה”ח שנותן לה אבא ואמנם גם היא יש בה ה”ג וכבר ידעת כי כולם מתקבצי’ בעטרת היסוד שלה הנקרא מל’ שבה והיא נק’ הודך לפי שה’ גבו’ המתפשטות בה הוא מחסד עד הוד שבה וכלן נק’ הודך ואחר כך מתחברות כולם בעטרת היסוד שלה והרי נת’ ג’ תיבות אשר תנה הודך הרמוזות במלת אתה שבברוך אתה:

ונבאר מלת ידוד כי צריך אתה לכוין כי כבר יצא השפע הנז’ מחוץ למלכות דבינה והגיע לד’ מקיפין של הד’ מוחין דז”א הנק’ הוי”ה וז”ס שני מילות אלו על השמים שנזכרו אחר אשר תנה הודך ולז”א על השמים ולא בשמים להורות שהם בחינת מקיפים על ראש ז”א הנקרא שמים ומה שתכוין בזה ההויה הוא כמ”ש לך כי הד’ מוחין דז”א הם ד’ הויות ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן וצריך להמשיכם ולכלול כולם בהויה אחרונה דב”ן לפי שעתה ז”א הוא בסוד ו”ק בן היונק מאמו וצריך לכוין בהוי”ה זו דב”ן לציירה באופן שתהיה בגימטריא ברוך ועם ד’ אותיות ידוד רל”ב באופן זה כי ד’ ההין שבהויה זו בג’ ציורין שבה שהם די דו ג’ ווו בכל א’ מן ד’ ההין הרי הם קס”ח ויוד מליאה בגימטריא כ’ וכשתצייר הד’ של יוד בציור ב’ ווין הרי י”ב ועם העשרים של יוד הרי ל”ב ועם קס”ח הרי ר’ ואות ו’ במילואה היא י”ב ותחזור ותקח הד’ ההין בפשוטן שהם בגי’ עשרים הרי ל”ב ועם ר’ הרי רל”ב כמנין ברוך עם ארבע אותיותיו:

הקדמה א’ קטנה הנה בכל פעם שאתה מזכיר ומברך ומוציא מפיך שם ההויה בכל מקום תכוין לכלול ביחד הויה אדני לפי כי בכתיבתו הוא הויה ובקריאתו הוא אדני כנודע גם צריך לכוין בכל פעם שתוציא מפיך שם הויה בכל מקום שיהיה הזהר לכוין בזה כי הוא סוד קשר המלכות עם ז”א באופן זה כי הנה כתוב בשם הויה ותכוין כי ג’ אותיות יה”ו הוא ז”א וה”א אחרונה שבשם שהיא מלכות תכוין שנעשה שם שלם שהיא שם אדני באופן שתצייר שם הויה בלבך ותכוין בה’ אחרונה לשם אדני שהיא הנוק’ והיא ה”א אחרונה של ההויה:

הקדמה א’ בענין בית הכנסת הא דאמרינן מצוה על האדם להיות מעשרה ראשונים בבהכ”נ צריך שאחר שיבא לבה”כ א’ מעשרה ראשונים לא יצא משם עד שישלים תפילתו שם לא כאותם הנוהגים להיות מעשרה ראשונים בבהכ”נ זה ואח”כ חוזרים והולכים להתפלל בבהכ”נ אחרת שלא היו שם מעשרה ראשונים טעות הוא בידם ולא תחשב למצוה כלל. ראיתי למורי ז”ל שלא היה נוהג להיות מעשרה ראשונים ואמר לי הטעם מפני שהוא היה חולני והיה צריך לשהות בביתו כדי לעשות צרכיו ועוד סיבה אחרת כדי שאח”כ ילבש טלית ותפילין בביתו וילך מעוטר ומעוטף בטלית ותפילין לבהכ”נ והיה מוכרח לעשות כן ביום כי בלילה לאו זמן תפילין הוא והי’ ראשונים היו מקדימין לביהכ”נ באשמורת טרם אור היום ולכן לא היה יכול לקיים מצוה זו לסיבות אלו. הנכנס לבה”כ צריך ליזהר מאד להתעכב מעט בפתח קודם שיכנס ולהראות עצמו ירא וחרד ומזדעזע לכנס בהיכל מלכו של עולם וענין זה מועיל מאד אל השלימות של האדם ואל ההשגה וז”ס הפסוק וממקדשי תיראו גם זמ”ש בגמרא בענין אחיתופל שלמדו לדוד ע”ה פ’ בבית אלקים נהלך ברגש ורמז ג”כ ענין ברגש שיתרגש האדם ויזדעזע בעת כניסתו בבית אלקים שהוא בהכ”נ:

עוד נרמז ברגש אל שם אבגית”ץ שהוא בגימט’ ברג”ש עם המלה בעצמה והענין הוא שצ”ל כשנכנס בפתח בהכ”נ פ’ ואני ברוב חסדיך אבא ביתך כו’ ותכוין כי רוב חסדיך הוא החסד העליון אשר אנו צריכין תמיד אליו ובפרט כשאנו נכנסין להיכל המלך לשאול בקשתינו כי החסד הזה הוא הנק’ יומא דכולהו ולכן בכל הימים וגם בכל תפלה מג’ תפלות ערב ובקר וצהרי’ שאת’ נכנס לבהכ”נ תכוין בחסד הזה שהוא יומא דכולהו ותכוין אל שם אבגית”ץ שהוא בחסד כנודע וז”ס בבית אלקי”ם נהלך ברגש ר”ל עם שם אבגית”ץ העולה בגימ’ ברג”ש עם המלה עצמה כנז’ ואחר שאמרת פ’ זה בפתח בהכ”נ אז תכנס אח”כ בבהכ”נ ולא תאמר הפ’ הזה אחר שנכנסת כי מנהג זה הוא טעות ביד הנוהגי’ אותו:

עוד ירצה כי כבר הודעתיך שקודם שנכנס יאמר פסוק ואני ברוב חסדך כו’ ויכוין לשם אבגית”ץ העולה במספר ברג”ש והענין הוא כי השכינה היא נקרא בהכ”נ ונקרא בית אלקי”ם וזמ”ש בבית אלקים נהלך ברגש כי קודם שיכנס האדם לבהכ”נ שהיא השכינה צריך לימלך באבהן ולומר פסוק ואני ברוב חסדיך כנז’ בס’ הזוהר כי בפ’ זה רמוזים ג’ האבות ויכוין באבגית”ץ הנק’ רוב חסדיך גם יכוין לעשות מנה”י דז”א ג’ מוחין חב”ד אל נוקבא דז”א כנודע וזה יכוין בר”ת בבית אלקים [מספר ג' מוחין, ר"ת] נ”הלך ב”רגש ב”ן, והכונה הוא שימשיך ג’ מוחין הנז’ אל הנוק’ הנקרא ב”ן שהיא הוי”ה דההין כנודע:

ודע כי אעפ”י שהכונה זו כוללת בכל הימים ובכל שלשה זמני התפילות שבכל יום כנז’ עכ”ז יש שינוי אחר והוא כי אעפ”י שבכל יום תכוין אל שם הנזכר עכ”ז ביום ראשון של השבוע תכוין בפרטות אל אות אחת של שם הזה ותכוין כי אות זה גוברת ביום הזה באופן זה אות א’ גוברת ביום ראשון של השבוע ואות ב’ ביום ב’ של השבוע ואות ג’ ביום ג’ של השבוע ואות י’ ביום ד’ של השבוע ואות ת’ ביום חמישי של השבוע ואות צ’ ביום ו’ של השבוע וענין כונה זו תכוין בכל ג’ תפלות יום ראשון תכוין כי אות הא’ גוברת וכעזה”ד בשאר הימים:

והואיל דאתא לידן נגמור גם הכונות של יום שבת כי אז תכוין ביום ההוא אל שם מ”ב האחרון הנקרא שקוצ”ית כי שם זה גובר בכולן ביום שבת והוא נחלק לג’ חלוקות כיצד בליל שבת קודם שתכנס לבהכ”נ תכוין לב’ אותיות הראשונות שהם ש”ק ובבקר יום שבת תכוין לשתי אותיות אמצעיות ו”צ ובמנחה תכוין לשתי אותיות אחרונות י”ת עוד תכוין בליל שבת בשתי אותיות ש”ק לפי שבלילה נק’ המלכות חקל שהיא חיבור ד’ שמות יהו”ה אהי”ה יהו”ה אדנ”י ובשחרית נקרא המלכות תפוחין ובמנחה נק’ קדישין והנה בלילה עולה המלכות לנה”י של ז”א והם סוד ש’ וסוד ק’ כמבואר אצלינו וז”ס שבת ש’ בת כי המלכות הנק’ בת עולה אל נה”י הנק’ ש’ ובמנחה יכוין בשתי אותיות י”ת כי אז היא נקרא’ קדישין כנז’ וקדוש הוא בגימ’ י”ת והם סוד ת”י נימין שברישא דז”א:

גם צריך לכוין בקצור כל זה בלילה בג’ פעמים שאומרים ויכולו כו’ בליל שבת והנה בויכולו הראשון יכוין באותיות ש’ לפי שאז הנה”י דז”א שהם ג’ ענפי אות ש’ נעשו מוחין אליה בויכולו הב’ יכוין באות ק’ כי אז היא נק’ תפוחין לפי שג’ מוחין שלה נעשה לה עתה יותר מלמעלה והוא מן חג”ת שבז”א והם סוד ג’ אבות שבכולם נרמז אות ק’ כי ביצח”ק ויעק”ב כבר נמצא בהם אות ק’ ממש ובאברהם נרמז בו במה שהוליד לק’ שנה וכן הנה”י עצמם נעשים ק’ שהם ג”פ ל”ג ל”ג ל”ג בקבלתם עתה שפע מן חג”ת כמבואר אצלינו ועי”ש. ובויכולו הג’ יכוין בחב”ד שהם יותר עליונים ובכל קוץ ת”י נימין כמנין קדוש. עוד ירצה כונת הענין בארוכה. וביאור הענין הוא כי בליל שבת אומרים ב’ פעמים ויכולו הראשון בתפילת ערבית והב’ הוא אחר העמידה שאומרים כל הקהל יחד ושם הודעתיך כי ויכולו הראשון הוא רומז במלכות שעולה עד נה”י של ז”א. וביאור הענין הוא במה שנת’ אצלינו כי הנה”י של אי’ הם מוחין אל הז”א והם מתפשטין בכל ז”א וג’ פרקים האחרונים מהם הם בנה”י של ז”א ואלו נעשין עתה מוחין אל המלכות וכנגד זו העליה תכוין באות ש’ של שקוצי”ת כנודע כי אות ש’ נחלקת לג’ ווין שיש בצורת שי”ן ורומזין לנה”י הנז’ והנה הג’ ווין הם עולים בגימ’ י”ח וז”ס וכל שיח השדה ולכן תכוין כי עתה המלכות נק’ חק”ל שהוא תרגום של שדה שהוא סוד הנה”י הנז’ הנק’ שיח השדה. ובאות ק’ של שקוצי”ת תכוין בויכולו הב’ שהוא עלי’ הב’ שבה מקבלת המלכות במוחין שלה אור מן חג”ת דז”א אשר שם ג’ פרקין האמצעים דנה”י דאי’ כי גם הם נק’ מוחין כי כל בחי’ הנה”י דאי’ נק’ מוחין ואמנם לפי שאין המלכות עולה עתה עד שם רק שאור חג”ת דז”א מתפשט בנה”י דז”א למטה במקומ’ ולכן נרמז מציאות זה באות ק’. וביאור הענין הוא כי אם תחלק אות ק’ לג’ חלקים יהיה כל חלק מהם ל”ג חלקים כי ג’ פעמים ל”ג הם ק’ והוא כי חג”ת כל אחד מהם כלול מעשר והם שלשים ואלו הג’ חג”ת נכללין ויורדין למטה בכל א’ מן הג’ תחתונות הנקרא נה”י המאירים במלכות ולכן הם ל’ וג’ וכאשר תכלול ג’ פעמים השלשים עם כל א’ מהג’ יהיו ג”פ ל”ג ל”ג ל”ג שהם ק’ עם הכוללות כי כונתינו הוא להוריד החג”ת שהם ל’ אל נה”י שהם ג’. ובשחרית תכוין לאות ו’ כנגד ישמח משה שהוא אות ו’. ובמוסף תכוין לאות צ’ שהוא כנגד היסוד צדיק יסוד עולם כי אות צ’ רומז אל היסוד שהוא הצדיק שבו תפלת מוסף. ובמנחה תכוין לאות י’ מן שקוצי”ת באומרך ואני תפלתי לך ה’ כו’ ומלת תפלתי ר”ל תפלת י’ וביאור הענין הוא כי עתה עולה עד מקום הדיקנא דא”א כמבואר אצלינו ונודע והוא כי בהיותו ז”א למטה היה יורד השער של רישא דא”א נמשך בראש ז”א להשפיע לו והשער הזה הוא סוד ת”י נימין כמנין ב’ אותיות י”ת של שקוצי”ת:

וכבר ביארנו באדרת נשא דקכ”ח ע”ב כי הם ת”י נימין כמספר קדוש ובסוד ת”י עלמין ות”י עיבר הנז’ והנה בחינה זו היא סוד שם יהו”ה דע”ב דמלוי יודין ויש עשר אותיות במילואו וזהו ואני תפלתי תפלת י’ כי עתה עולה עד עשר אותיות ההם ומה שהיה בתחילה מקבל השפע הזה בריחוק גדול דרך אותם השערות הנה הוא עתה עולה עד שם ומקבל השפע בקירוב גדול כי השערות ההם הם נמשכין מזאת ההוי”ה שיש בה י’ אותיות דמילוי יודין כנז’ וז”ש לך ה’ עת רצון כי ע”י עליית ז”א בדיקנא דא”א יש בו כח לקבל שפע מן מצחא דילי’ הנק’ מצח הרצון. ולאות ת’ של שקוצי”ת תכוין כנגד תפלת המנחה שבה אנו אומרים אתה אחד ושמך א’ כו’ והענין הוא כי הנה ד’ יודין יש בשם ע”ב הנז’ וכל י’ מהם כלולה מי’ הוא ק’ ונמצאו ארבעתם עולים בגימ’ ת’ וזהו אתה אחד ר”ל א”ח ד’ כי עתה הז”א הנקרא א”ח עולה עד מקום ד’ שהם הד’ יודין הנז’ וז”ס אחד:

ואחר שנכנס לבה”כ שמעתי בשם מורי ז”ל שבכניסתו ישתחוה כנגד ההיכל ואחר כך יאמר מזמור אלקים יחננו ויברכנו אשר יש בו ז’ פסוקים וכנגדם יקיף ז’ הקפות סביב התיבה שבאמצע הבה”כ וטוב הוא שיכוין לגמור פסוק א’ בכל הקפה מהז’ עד שיגמור הז’ הקפות בז’ פסוקים ויכוין כי התיבה היא כנגד המלכות ותכוין להמשיך אליה ז’ אורות מקיפין שהם מן החסד עד המלכות ואור המקיף של המלכות ג”כ אנו ממשיכין אלי’ והיא מכלל ז’ המקיפין ותכוין לכלול עצמך לקבל מן ז’ אורות המקיפין האלו אתה והמלכות ביחד וביום א’ תכוין לפ’ ראשון שהוא אלקים יחננו כו’ ותכוין שהוא גובר על הז’ פסוקים והוא תגבורת החסד על ו’ התחתונים וביום הב’ תכוין כי פ’ הב’ גובר על כולם וכן תכוין עד יום הו’ כי אז תכוין בפ’ הו’ שהוא גובר על כולם ואמנם ביום השבת איך צריך להקיף רק הקפה א’ בלבד וספק בדבר אם הוא כנגד הת”ת הנק’ שבת וכולם כלולות בו או אם הוא כנגד הבינה הכוללת לכל הז’ ולכן אין בשבת רק הקפה א’ ע”כ שמעתי בשם מורי ז”ל אבל אני ראיתיו שהוא היה בא לבה”כ ולא היה מקיף שום הקפה ואפשר כי בשביל שלא היה הוא מן הי’ הראשונים לפי שהיה מתאחר לבא כנ”ל ולכן לא היה מקיף מפני הרואים שנראה כיוהרא כנלע”ד. ואמנם מה שאני שמעתי ממורי ז”ל הוא שיכוין כי בהכ”נ הוא בחי’ שם הוי”ה דמילוי ההי”ן העולה בגימ’ ב”ן שהוא בית כנוסיא לג’ שמות העליונים ממנו שהם ע”ב ס”ג ומ”ה ושם ב”ן זה הוא המלכות ויש בה י”ס ואם תמנה עשר הויות דההין של ב”ן יהיו בגימ’ כמנין כנסת עם הי’ כוללים שלהם. גם ראיתי למורי ז”ל נזהר בתכלית הזהירות שלא לדבר כלל בבה”כ אף שלא בשעת התפלה וכמעט שאפי’ בדברי מוסר ותוכחות ותשובה לא היה רוצה לדבר כדי שלא ימשך מזה איזה דיבור של חול. גם ראיתיו נזהר מלרוק בבה”כ ואם נזדמן לו רוק היה מבליעו בטליתו או בולעו בגרונו:

גם כל הזמירות והקרבנות והק”ש היה מורי ז”ל נוהג לאומרם מתוך סידור התפלות שבידו אבל בתפל’ העמידה דלחש היה עוצם עיניו ואומר על פה וגם בחזרת הש”ץ היה עוצם עיניו ושומע ומתכוין לדברי הש”צ:

שער הכוונות – דרושי תפילת השחר דרוש א
ענין תפלת השחר:

ונבאר עתה ענין הודו לה’ כו’ כבר ביארנו לעיל כי כונת הקדיש דקודם הודו הוא כדי להעלות היכל הז’ דעשיה אל היצירה ע”י כ”ח תיבות שיש בקדיש הזה והנה אחר אשר כבר עלה ע”י הקדיש יש בו כח עתה לחזור הוא עצמו ממש בחינת היצירה כנגד זה אנו אומרים הודו לה’ כו’. והענין הוא כי הנה מן הודו לה’ עד ברוך שאמר הכל הוא בתיקון ג”ר דעשיה שעלו ביצירה כנז’ ואמנם מנהג אשכנזים לאומרו אחר ב”ש וטעם סברתם הוא לפי שעתה הוא כבר נק’ אלו יצירה וא”כ ראוי לאומרו באמצע תיקוני היצירה שהם מן ב”ש עד יוצר כנודע. אבל הספרדים אומרי’ אותו קודם ב”ש לפי שעדיין כל זה הוא בחי’ תיקון עולם העשיה כי יצירה עצמה עדיין אינה נתקנת ואינה מקבלת אור אליה עצמה רק מן ברוך שאמר ואילך ולכן אין לאומרו רק בין העשיה ליצירה שהוא אחר קדיש העשיה וקודם ב”ש שהוא תיקון היצירה ומוז”ל נהג בזה כמנהג הספרדים:

והנה כונת הודו כו’ הוא זה כי הנה בתחי’ ע”י תיקון המעשה שהוא לבישת הטלית קטן ועיטוף בטלית גדול נפרדו הקלי’ דיצירה ונסתלקו משם כנ”ל ואמנם מה שעשינו אז הוא כדי שלא יתאחזו קלי’ היצירה ביצירה עצמה. ועתה אשר ג”ר של העשיה נעשים חיצוני’ אל ג’ תחתונות דיצירה והנה נודע כי בלי ספק שחיצוניות היצירה גדול מפנימיות העשיה וא”כ עתה אשר החיצוניות דיצירה הוא תחתון כי הוא מן העשיה א”כ יש פחד מן הקלי’ עתה פן יתאחזו שם בג”ר דעשיה שעלו שם ולכן אנו אומרים מזמור הודו לה’ כו’ פירושו אתם מלאכי קדש הודו לה’ אשר בעולם היצירה והודיעו בעמים עלילותיו שהם הקלי’ וע”כ מתפחדין הקלי’ ואינם נאחזים שם בג’ אחרונות דיצירה אשר עלו שם ג”ר דעשיה וכמעט כל המזמור הזה וכל הפסוקים עד ב”ש כולו מתעסק בסיפור שבחיו יתברך נגד העמים והקלי’ שיכירו אלהותו וגדלותו ויתפרדו מעל הקדושה כנז’ ופקח עיניך וראה אופן הסתלקו’ הקליפות מעל הקדושה באיזה אופן הוא והענין הוא דע כי כדי שיסתלקו הקליפות מעל הקדש צריך שגם הקלי’ עצמם יעלו ויוכללו זו בזו ע”ד שנתבאר בענין הכחות של הקדושה ויעלו הקלי’ שכנגד ג’ תחתונות דיצירה במקום ג’ אמצעיות דיצירה שלה קלי’ וע”י עליתם יתמתקו הקלי’ יותר ועי”כ לא יתאחזו בקדושה וז”ס הוד והדר לפניו כו’ והענין הוא שפסוק שלפניו הוא כי כל אלקי העמים אלילי’ שהם בחי’ הקלי’ וכונתינו לשבר כח הקלי’ ולהכניעם שלא יתאחזו בג’ אחרונות דיצירה שהם נרמזו’ בפסוק שלאחריו הוד והדר לפניו כו’ כנודע שהוד והדר הם נ”ה ועוז וחדוה הוא יסוד שהוא עוז וחדוה דמטרוניתא והכונה היא כי ג’ תחתו’ דיצירה אלו לא ישלטו בהם הקלי’ אלא אדרבא יהיו הוד והדר עוז וחדוה. כי בא לשפוט את הארץ תכוין כי ר”ת הוא לאה כי משם נמשכין הדינין והמשפטים כנודע כי לאה נקרא דינא קשיא והלל לה’ תכוין לחבר אדני נוק’ דז”א הרומזת במלת והלל שהיא בגי’ ס”ה כמנין אדני לחברה לה’ שהוא ז”א ולזה לא אמר ויהללו לה’. נפשנו חכתה לה’ תכוין בהויה דההין העולה ב”ן וגם תכוין אל ל”ו אותיות שיש בהויה הפשוטה הזו ומלוייה ומילוי מלוייה:

והנה ב”ן ול”ו גי’ נח”ל שהוא ר”ת נפשינו חכתה לה’ ונודע שהויה זו היא בעולם העשיה הנקרא נפש. אל נקמות ה’ הנה כונתינו עתה היא שעל יד תפלתינו להעלו’ העולמו’ ולכלול אותם עד עולם האצילות וללקט כל ניצוצות הקדושה שנתפזרו ונתערבו בין קלי’ ג’ עולמות בי”ע ולהעלותם למעלה באצילות וללקט הנשמות והניצוצות של המלכים שמתו ואלו הניצוצות המתלקטות נעשה אח”כ בחי’ מ”ן למלכות בעת נפילת אפים וה”ס הנשמות המתערבות אז ברחם הנקבה ע”י זיווג נפילת אפים ואמנם הניצוצו’ אשר נפלו בעולם העשיה אינם דומים לאותם שנפלו ביצירה ובבריאה לפי שבעשיה הקלי’ עצומו’ וחזקות וגדולות ואין כח להוציא אותם הנצוצו’ משם אלא בכח עשרה הרוגי מלוכה כמבואר אצלינו במאמר הזוהר פ’ פקודי נשמות דרנ”ד ע”ב בענין גופין ורוחין דילהון דאתמסרו בידא דמלכו’ חייב’ כו’ וע”ש ושם נתבאר אצלינו כי הגופין עצמן דילהון נעשו בחי’ מ”ן אל המלכות והם המלקטים את הנצוצו’ הנשמות שבעשיה כי א”א ללוקטן בשום אופן אחר זולתי ע”י אותם הנשמות של עשרה הרוגי מלוכה וכל זה הוא בעשיה משא”כ בשאר העולמות וזהו הטעם שהוצרכו ליהרג אותם י’ אבירי ישראל כדי שיוכלו ללקוט אותם הניצוצו’ שבעשי’ מיום שנהרגו עד ביאת המשיח כמ”ש אצלינו שם וזהו מה שאנו רומזים ואומרים אל נקמות ה’ אל נקמות הופיע שינקום נקמת אותם עשרה הרוגי מלוכה וע”י הזכירה הזאת הם מתגברים ולוקטים הניצוצות של הנשמות הנתונות תוך הקלי’ דעשיה:

גם נלע”ד ששמעתי ממורי ז”ל שצריך לכוין בפ’ אשירה לה’ כי גמל עלי שבס”ת נרמז שם ילי כי שם זה מעלה נשמות דעשיה כמבואר אצלינו בקבלת שבת בפ’ ה’ למבול ישב וע”ש גם פסוק העלית מן שאול נפשי ה”ס העלא’ המ”ן מבחינת הנפשות שבקלי’ העשיה שאין שם אלא בחינת הנפש וקלי’ העשיה נקר’ שאול דרגא תתאה דגיהנם וזהו העלית מן שאול נפשי גם כל שאר הפ’ מכאן עד ה’ מלך כולם מדברים בענין י’ הרוגי מלוכה:

ענין ה’ מלך ה’ מלך ה’ ימלוך לעולם ועד הנה פסוק זה עניינו הוא ענין המ”ן אשר העלינו באל נקמות ע”י עשרה הרוגי מלוכה כנ”ל וקודם שנבא אל ביאורם נכתוב הקדמה קטנה על הנז’ והיא זאת כי כבר נתבאר אצלינו שבתחי’ קבלו ג”ר דעשי’ בחי’ נפש וע”י הקדיש עלו אל ג’ תחתו’ דיצירה וקבלו בחי’ רוח, ועתה באמרינו הודו כו’ הנה הוא מזמור ונודע שהמזמורים הם ביצירה ונמצא עתה כי ג”ר דעשיה שעלו אל היצירה נעשו יצירה ממש וקבלו בחי’ נשמה מצד היצירה, גם ט”א אל נתינת נשמה זו להם לפי שאח”כ באומרנו ב”ש תעלה היצירה בבריאה כמבואר אצלינו שחיצו’ ופנימיות ג’ תחתונות דיצירה עולים במקום שלשה אמצעיות יצירה ונמצאו אלו הג”ר דעשיה בלתי יצירה הנעשית נשמה להם ולכן אנו צריכין לתת לג”ר דעשיה אור מג”ת דיצירה ממש קודם שיסתלקו ג”ת דיצירה ויעלו למעלה בבריאה בב”ש כנ”ל. כי אז תסתלק הנשמה מן העשיה כי אע”פ שהוא במקום היצירה האמנם נפרדה מן היצירה כנז’ וגם לטעם הזה אומרים הודו קודם ב”ש שלא כמנהג האשכנזים כאמור. אח”כ יאמר ה’ מלך ה’ מלך כו’ הנה פסוק זה ענינו הוא ענין המ”ן אשר העלינו באל נקמות ה’ ע”י נשמות עשרה הרוגי מלוכה כנ”ל הנה הם בחינת עשרה ניצוצות אשר בעולם העשיה ולפי שעולם העשיה ה”ס המלכות לכן כל העשרה שלהם הם בסוד מלכים וז”ס ה’ מלך ה’ מלך שחזרו לחיות ונעשו מלכים גמורים כבתחילה קודם שנפלו ונתבטלו ממלכותם וזה סדר רמיזת אלו העשרה בפ’ זה הנה בפ’ זה נזכרו ג”פ הויה וג”פ שם מלכות’ ותכוין בזה אל ג”ר דעשיה והם ג’ הויות וג’ מלכים והם חב”ד. וגם באלו הג’ הויות תכוין ג”כ אל הג’ אמצעיות חג”ת ובאומרך לעולם ועד תכוין אל בחינת המל’ הנקרא עולם כנודע. וגם ידעת כי גם בעשיה יש א”א ואו”א וזו”ן ונוקבא דז”א דעשיה היא המל’ דעשיה ואל זה המלכות אנו קורין בשם עולם וכבר נתבאר לעיל אצלינו בענין מ”ש רז”ל בגמר’ האשה עולה עמו ואינה יורדת כי יש ג’ בחינת אל המלכות בהיותה דבוקה בז”א וכמעט שהם שלשה בחי’ פרצוף וכבר נתבאר זה במ”א והם בשלשה מקומות בדעת ובת”ת וביסוד דז”א ובדמיון מה שתכוין לכפול את שלשה הויות הנז’ בסוד ג’ ספירות ראשונות וג’ אמצעיות כנז’ כך תכפול לכוין תיבת לעולם ב’ כונות בשני בחי’ שיש אל המלכות א’ בדעת ואחד בת”ת. אח”כ כופלים פסוק הנזכר פ”ב כנודע ואז תכוין בשלש הויות אל ג’ ספי’ האחרות שהם נה”י ובתיבת לעולם תכוין אל בחינת השלישי של המל’ שהיא למטה תחת היסוד דז”א. אח”כ אומרים פסוק והיה ה’ למלך על כל הארץ והוא סוד פרצוף י”ס דמל’ אחרונה נוקבא דז”א אשר בעשיה הרמוזה בכללות במלת לעולם כנזכר. ועתה אנו מפרטים כל העשר ספירותיה:

ונחזור עתה לבאר בפרטות התיבות של הפ’ הנז’ הנה ניקו’ הויה הראשונה שהוא ה’ מלך היא סגול באות יוד ובאות ואו אבל בשני ההין אין צריך נקודות והם נקודות דמלת מלך כזה ידוד מלך והויה ב’ בשני פתחים תחת היוד והואו כניקו’ מלך כזה ידוד מלך והויה ג’ הוא נקוד ג”כ בתיבת ימלוך והיא חיריק ביוד שבא בהא חולם בואו ה’ אחרונה בלתי ניקוד כזה ידוד ימלוך ובתיבות לעולם תכוין בה אל מל’ תתאה דעשיה כנז’ ותכוין שהיא הויה אחת נקוד בנקוד לעולם שהיא שבא ביוד וחולם בהא ראשונה. וקמץ בואו והא אחרונה אין בה נקוד כזה ידוד והנה בהויה הג’ הנז’ של ה’ ימלוך תכוין אז כי כל הנקוד של שלשה שמות הנז’ שלשתם ביחד הם בגי’ יב”ק שה”ס ידוד אלקים כנז’ בר”מ פרשת פנחס רי”ו ע”א גם תכוין באומרך ה’ מלך הראשון הנקו’ בסגול תכוין כי מלך הוא בגי’ כמנין מים לרמוז אל הנז”ל כי אלו המלכים הם המ”ן דעשיה ובמלת ימלוך תכוין כי מלך ומלך וימלוך הנז’ בפ’ הראשון שלשתם הם בגי’ מנצפ”ך שה”ס הה”ג של המ”ן ומלת ימלוך חסרה וא”ו ובזה יעלו הכל למספר פ”ר שהם מנצפ”ך ואם תמלא ימלוך בואו צריך לחשוב כללות ה’ אותיות מנצפ”ך והכולל לכול’ הרי פר”ו ועיין בתיקונים תיקון ע’ דקל”ג ע”ב ומשם יתבאר כל מה שכתבנו לעיל כי שם אמרו בפי’ כי ה’ מלך כו’ אינון ראשין פי’ שהם ג”ר ואח”כ אמר נקו’ דילהון ה’ מלך פי’ שצריך לנקוד את ההויה כנקו’ מלך ומלך וימלוך אח”כ אמר והכי אינון לתתא בתרין שוקין ואמה. ובג”ד כפל לון תרין זמנין כו’ והנה שלשה האמצעיות חג”ת לא זכרם. והענין הוא כמ”ש כי השלשה אמצעיו’ כבר נרמזו גם הם בפעם הראשונה כי שם צריך לכוין בג’ ההויות אל ג”ר וג’ אמצעיות אבל השלשה האחרונות צריך לכפול הפ’ פ”ב כדי לכוין בהם וזמ”ש והכי אינון לתתא בתרין שוקין ואמה ובג”ד כפל לון פי’ כי הכפל אינו רק בשביל ג’ אחרונות בלבד. אח”כ אמרו שם לעולם ועד שכינתא ונקודה דיליה כו’ פי’ כי בתיבת לעולם תכוין אל השכינה שהיא מלכות דעשיה כנ”ל ותכוין שהיא הויה א’ נקוד בניקו’ לעולם כנ”ל. או אפשר לחברו למטה והוא כי הי”ס דשכינתא רמוזות בפ’ השני שהוא והיה ה’ למלך כו’ ואמר כי סוד כ”י ב”י חש”ק שראשי תיבותיו הוא כתר בינה חכמה והוא סוד פסוק והיה ה’ מלך כו’ על כל הארץ כמ”ש שם והיה הוא אבא ה’ אימא יהיה ה’ אחד כתר הרי נרמז ג”ר שלה בפ’ זה ושאר הז’ דידה כלולות בהם:

שני פסוקים אלו של ה’ מלך והיה ה’ למלך צריך לאומרם מעומד כי הוא סוד הי”ס של עולם העשיה הכוללת חריך ואו”א וזו”ן וכבר ידעת כי בכל תיקון דא”א או דאבא או דאימא צריך לאומרם מעומד ואף גם זאת אם אדם אומר פסוקים אחרים או סדר הקרבנות ושומע שאומרים ה’ מלך צריך לקום מעומד עמהם בעוד שהצבור אומרים אותו ואף שהוא בסדר הקרבנות ואיך צריך להפסיק ולומר עמהם ה’ מלך כו’ כי אם לקום עמהם. בימי החול אומר מזמור אלקים יחננו ובשבת השמים מספרים כו’:

ענין ברוך שאמר. בהגיעך אל ברוך שאמר תקום מעומד כמשי”ת וגם תאחוז בידך הימנית שני הציציות של הטלית אותם שהם כנגד פניך ותכוין כי ברוך שאמר הוא בעולם היצירה בבחינ’ הדיבור בערך חלק המעשה שהוא הציצית שגם הוא ביצירה כמבואר לעיל וזה כונתו הנה נת”ל כי מן ברוך שאמר עד יוצר אור הוא בעולם היצירה אמנם כבר הודעתיך כי בכל עולם מד’ עולמו’ אבי”ע יש בו א”א ואו”א וזו”ן והנה ענין ברכת ברוך שאמר לבדה עד ברוך אתה ה’ מלך מהולל בתשבחות הוא בא”א דאיהו רישא בלא גופא ולכן יש בה י”ג ברוכים כנגד י”ג תקוני דיקנא דא”א והנה שלשה ברוכים הראשונים הם כח”ב כסדר ושאר הברוכים לא זכרם הרב ולהיותם בא”א לכן צריך לקום מעומד ולברך ברכה זו להיותה ברישא דא”א ואמנם גם הוא כולל שרשי זו”ן דנפק מן א”א וביה תליין כנז’ באד”ז ולכן הברכה הזו יש בה פ”ז תיבו’ כמבוא’ אצלינו לקמן בסו’ נוסח ברכה זו. וטעם פ”ז תיבות אלו הוא כנגד י”ג תיקוני דיקנא דאריך דיצירה וכנגד ט’ תיקוני דיקנא דז”א אשר אלו ה”ס שם כ”ב אתוון כנז’ בפ’ נשא בענין ברכת כהנים כנז’ שם בזוהר וכנגד שם אדני העולה ס”ה ונמצא כי הנה שני שמות שהם כ”ב וס”ה עולים בגי’ פ”ז אשר בהם נכללים א”א וזו”ן. אמנם הכל הוא בחי’ א”א כי משם נפקו זו”ן וז”ס ראשו כתם פ”ז והנה שלשה שמות יש אל הת”ת ושלשה אל המלכות לפי שהת”ת והמל’ הם נקראים שמש וירח בעולם הבריאה חמה ולבנה בעולם היצירה. חרס וסהר בעולם העשיה. והנה עתה אשר אנו בעולם היצירה אשר המלכות שלה נקרא לבנה שהיא גי’ פ”ז אנו אומרים פ”ז תיבו’ אלו ונמצא כי המלכות שביצירה כוללת אלו הפ”ז תיבות לכן נקרא לבנה שהיא גי’ פ”ז. אבל דע כי הנה מה שנקרא פ”ז הענין הוא כי הכ”ב תיקוני דיקנא שבא”א ושבז”א העשרים בלבד הם בא”א ובז”א ולא בנוקבא אבל השנים הם אפילו בנוקבא. והענין כי בחינת תיקון תרין תפוחין קדישין שבא”א ותרין תפוחין שבז”א הנה הם שני תיקונים מכלל הכ”ב אלו ואלו השני תיקונים ישנן גם בנוקבא כי גם היא יש לה בחי’ הפנים. אבל שאר התיקונים שהם כולם בחי’ השערות דזקן אינם רק בזכר שהם א”א וז”א ונמצא שהעשרי’ תיקו’ הם זכרים והב’ ישנם גם בנקבה וכן בענין שם ס”ה הנז’ הרומז אל שם אדני הנה הוא כנגד היסוד והמל’ וזה נרמז בזוהר פרשה לך לך ד”צ ע”א בפסוק וה’ בהיכל קדשו ה”ס מפניו כו’ שיתין אינון וחמש אינון והענין הוא כי הס’ הם בבחי’ היסוד הכולל ו”ק וכ”א כלול מעשר הרי ששים והה’ היא מלכו’ הנקרא ה’ תתאה. נמצא שגם בשם ס”ה הס’ הם זכרים והחמש נקבות. ונמצא כי העשרים וששים הם זכרים והם בגי’ שמונים והב’ וה”ה הם נקבות והם בגי’ ז’ וז”ס פ”ז פ’ זכרים וז’ נקבות:

גם דע כי ענין פ”ז הנז’ הם בחי’ החיצוניות שבו שהרי הוא בחי’ זקן ושערות שבו. ואמנם יש עוד כונה אחרת בזה הפ”ז בסוד פנימיות שבתוכו והוא זה כי הנה יש הויה דמ”ה ביצירה כנודע בענין כונת מודים בתפלת המנחה בערב שבת ובמקומות הרבה גם כן. והנה הויה זו היא בגימטריא מ”ה ואמנם חשבון אותיותיה הם מ”ב שהם ד’ אותיות הפשוט וי’ דמילוי וכ”ח דמילוי המילוי הרי מ”ב אותיות והנה מ”ב ומ”ה הם בגימטריא פ”ז:

מזמור לתודה הוא בבחינת או”א שבעולם היצירה והטעם הוא כי אמת שכל הקרבנות הם למטה בעולם העשיה לתקן ולזכך קטרוג הקליפות שבעשיה. אבל קרבן תודה עולה על כולם כי הוא ביצירה ועולה עד או”א דיצירה וזהו טעם אומרם ז”ל שלעתיד לבא כל הקרבנות יהיו בטלים חוץ מקרבן תודה וזה מש”ה עבדו את ד’ בשמחה בואו לפניו ברננה כי עבדו את ד’ הוא אבא ובשמחה היא אימא. ומלת עבדו היא במטטרו”ן ו”ק דיצירה ובעבד זה בסודו נעבוד את או”א. גם ז”ס דעו כי ה’ הוא אלקים הוא חיבור או”א דיצירה ה’ ואלקים:

ענין הי”ח פסוקים של יהי כבוד ה’ לעולם כו’ והנמשכין הנה באלו הי”ח פסוקים עד תהלה לדוד יש בהם י”ח אזכרות וה”ס ט”ט של מטטרו”ן והענין הוא במה שנודע כי שם אכתריאל הוא ביצירה באופן זה אכתריאל בא”א י”ה באבא ה’ צבאות באימא לפי ששם ה”ס עונה בשם צבאות כנז’ בסבא דמשפטים בסוד שארה כסותה ועונתה לא יגרע עונה טמירא אבל מטטרון הוא בו”ק דיצירה שהוא ז”א דיצירה בלבד ולא בכח”ב ולכן יש בו ששה אותיות כנגד ו”ק. והנה ט”ט מן מטטרון הוא רישא דז”א סוד ט’ תיקוני דיקנא דיליה אשר הם כפולים ט’ מעילא לתתא וט’ מתתא לעילא וכנגדם הם ח”י אזכרות אשר בפסוקים אלו והם כנגד ח”י ברכאן דח”י עלמין כנודע. וכבר ידעת מ”ש חז”ל בפסוק זה דיהי כבוד דשרו של עולם אמרו ושר העולם הוא מטטרון והרי הדבר נכון על מקומו. הפסוקים של יהי כבוד ה’ לעולם כו’ שאומרים אחר מזמור לתודה תמצא שהם ח”י פסוקים ובהם ח”י אזכרות הרומזים לח”י עלמין שמקבל חיות ושפע רב מאילנא דחיי וז”ס חי חי הוא יודך כו’ וכל זה להטיל לחקל תפוחי’ קדישין ולכן באלו הי”ח פסוקים יש קל”ז תיבות וע”ה הרי חק”ל כמנין חקל תפוחין. והשפע בא לו מד’ הויות וג’ אהיה וז’ שמות אלו הם בגי’ פות”ר ועם הכולל תרפ”ז. והנה ר”ת פסוקים הנז’ הם בגי’ תרפ”ו ועם הכולל תרפ”ז כמנין ז’ שמות הנז’ ויוסף נק’ פותר כנודע ובזה נעשה כתר לחקל תפוחין קדישין כנ”ל ולזה ס”ת עולה כתר לרמוז כי הוא סוף כל דרגין וזה הכתר הוא מכ”ב אתוון ולכן אומרים תהלה לדוד אחריו מיד בלי הפסק אפילו בשבת שנרמזו בה הכ”ב אתוון ולכן אין להפסיק בין הפסוקים האלו לתהלה לדוד בשום פסוק אחר כלל להיות כי פוגם בכתר הנז’ ח”ו ולכן תיכף יתחיל לומר אשרי כו’ תהלה לדוד כו’ וה”ס הכתר דיצירה כנז’ בתיקוני’ שכל אשרי הוא בכתר:

פסוק להודיע לבני האדם גבורותיו ר”ת יכוין שהם שם לל”ה והוא שם א’ מע”ב שמות דויסע ויבא ויט וגם הוא בגימטריא אדני:

פסוק פותח את ידיך הנה מזמור הזה נתקן לאומרו ג”פ ביום כנודע בסדר התפלה ב”פ בתפלת השחר ופעם א’ במנחה בכל זמן מג’ זמנים הנז’ יש כוונה בפני עצמה עם היותם דרך אחד ונבאר עתה כונה שבזמירות דתפלת השחר הנה ר”ת פותח את ידיך פא”י והוא שם א’ מע”ב שמות דויסע ויבא ויט גם סודו הוא חיבור ב’ שמות הויה ואדני יאהדונהי וכבר ידעת מ”ש בזוהר ובתיקונים פותח את ידיך אל תקרא ידיך אלא יודיך והם שני יודין של יאהדונה”י ראשונה ואחרונה וביניהם ו’ אותיות כמנין ו’ וצורת ו’ היא נקודת פתח וזהו פותח את ידיך יודיך כנז’ בהקדמת התיקונים. גם ס”ת פותח את ידיך חת”ך והוא שם קדוש המכונה בספרי המקובלים שם הפרנסה. גם תכוין כי שם הנז’ בחילוף אתב”ש הוא סא”ל והוא שם א’ משמות ע”ב דויסע ויבא ויט גם שם סא”ל הוא בגימטריא שם פא”י כמנין יאהדונה”י כנז’ בר”ת פא”י והנה כל הכונות שבפ’ הזה הם שוות בשלשה זמנים שאומרים אשרי והחילוק שביניהם אינו אלא בכונת שם חת”ך בלבד וזה ענינו כי בזמירות דשחרית תכוין כי שם חת”ך שרשו הוא יוצא מחילוף ותמורת ההויה שהיא בגי’ מצפ”ך שהוא בגי’ ש’ גם שם אלקים במילוי יודין הא בגי’ ש’ וכבר נתבאר במ”א כי שם מצפ”ץ להיותו תמורת ההויה לכן הוא רחמים מעורב בדין ולכן הוא בגי’ אלקים דיודין וזה סדרן הויה ואח”כ מצפ”ץ ואח”כ אלקים כי שם אלקים הוא יותר דין מכולם והנה בזמירות שעדיין לא התפללנו תפלת השחר ולא ירד שפע עליון אלא שעכ”ז הוא בחינת בקר אשר בו שולט אברהם איש החסד ולכן שם מצפ”ץ שהוא ממוצע בדין הוא המאיר עתה ונמצא כי שם זה הוא הנק’ חת”ך עם היות שמקורו הוא מג’ שמות שהם הויה מצפ”ץ אלקים עכ”ז כל אחד הוא כפי הזמן והשעה כמשי”ת:

והנה עתה בזמן הזמי’ לסבה הנז’ הנה השם הזה יונק משם מצפ”ץ הממוצע. והנה הוא באופן זה כי מצפץ גי’ ש’ כמנין אלקים דיודין ואם תסיר שורש שם אלקים כפשוטו שהוא פ”ו שהוא שרש הדינין ישאר בגי’ רוח כמבואר אצלינו בפ’ ורוח אלקים מרחפת כו’ והנה בבקר שעדיין זו”ן הם אחור באחור ושני האחוריים הם בחינת דינין כנודע וכל אחור הוא שם אלקים ונמצא ששני האחוריים הם שני פעמים רוח וב”פ רוח הוא גי’ חת”ך. גם פי’ חת”ך הוא לפי שכל האחוריים הם בסוד רבוע השמות כנודע וכאשר תרבע שם אלקים כזה א’ א”ל אל”ה אלה”י אלקי”ם בגי’ ר’ ועם הי”ג אותיות דמילוי יודין והכולל הרי רי”ד כמנין רו”ח כנז’ והנה הם ב’ אחוריים שהם שני פעמים רו”ח שהם בגי’ חת”ך גם זה עצמו הוא הבנת לשון חת”ך כי בחי’ האחורי’ שם מקום החתוך כי שם מתחתכין וננסרין לשנים בעת הנסיר’ כנודע ונמצא כי שם חת”ך הנז’ בס”ת ה”ס ב’ האחוריים דזו”ן הנקרא הויה אלקים הנרמזים בר”ת פא”י העולה יאהדנה”י שהוא חיבור זו”ן אבל כונת שם חת”ך בזמן המנחה הוא נגזר משם אלקי’ לפי שאז הוא זמן הדין והכונות שוות אל הנז’ כי כאשר תסיר ב’ האחוריים דאלקים במילוי יודין ב’ שמות שרשי אלקים שהם פ”ו פ”ו ישארו חת”ך ע”ד הנז’ ממש:

וכונת שם חת”ך באשרי שקודם ובא לציון אשר אז כבר התפללנו תפלת שחרית וירד השפע וגם הוא בחינת בקר שהוא חסד גמור אז הוא נגזר משם ההויה שהוא רחמים והיא הויה דע”ב שהוא מבחינ’ החכמה ששם הוא הויה דע”ב דיודין כנודע:

והנה נודע בסוד והחכמה תחיה בעליה כי כל המזון והפרנס באה מן החכמה כנז’ בזוהר פ’ בשלח בענין המן וה”ס פותח את ידיך יודיך שהם הד’ יודין שבהויה דע”ב דיודין כנז’ וכל אחד כלול’ מעשר וי’ מי’ הרי הארבע יודין הם ת’ וכ”ח אותיות שיש במילוי המלוי שיש בהויה זו הרי הכל גי’ חתך. ובזה תבין היות השם הזה נקרא אצל המקובלים שם הפרנסה והרי נתבאר ג’ חילוקים שיש בכונת שם חת”ך בג’ זמנין הנז’. אבל כל שאר הכונות שבפ’ הזה הם שוים בג’ זמנים הנז’. הנה במלת ומשביע ג”כ תכוין שהוא בגימטריא חת”ך הנזכר ותכוין גם כן בו בענין כונות שם חתך הנז’ ובמלת רצו”ן תכוין להמשיך מן הרצון העליון שהוא הוי”ה העולה קפ”ד שהם אחוריים דהויה דיודין שהוא ביסוד דאבא שבתוך רישא דז”א בדעת שבו כנודע וגם הוא אהיה דיודין העולה בגי’ קס”א שהוא היסוד דאימא שגם הוא ברישא דז”א בדעת שבו כנודע. והנה קפ”ד וקס”א עם הכולל הם בגימ’ רצו”ן ותכוין להמשיך מב’ יסודות הנז’ שפע ומזון וברכה אל כל העולם ותכוין שעל ידם יתמתקו ב’ כוחות של דין המונעים הפרנסה שה”ס שני עינים הנזכר בפ’ שקודם לזה והוא עיני כל אליך ישברו כו’. והנה בעינים יש שני דמעות שמהן יוצא הדין כנז’ בפ’ שמות [דף י"ט סוף ע"א] והם למטה בנוקבא דז”א הנקרא רחל אשר גם היא בגי’ דמעה שני פעמים ולכן נרמזת רחל בר”ת לכ”ל ח”י רצו”ן ותכוין להמתיק את רחל הנז’ שהיא נוקבא תתאה ואת שני דמעות שהם בגי’ ג”כ כמנין רחל אשר אלו הדמעות הם יורדים בימא רבא שהיא הנוקבא כנז’ שם בזוהר בפ’ שמות ותמתיקם ע”י הרצון הנז’ שהוא קפ”ד וקס”א:

פסוק ואנחנו נברך יה כו’ מוז”ל היה נוהג לומר פסוק זה אחר סיום תהלה לדוד כו’ בכל פעם מג’ זמנים הנז’ שלא כאותם הנוהגים שלא לומר פסוק זה אלא בשחרית בעת הזמירות בלבד:

תהלה לדוד ובו תכוין לחתום המלכות בחותם אמת כי תהלה היא המלכות כנודע. והנה תהלה בגי’ אמת עם הכולל של תהלה גם תהלה היא כמו תפלה בגי’ אלא שהתפלה עודף בגי’ על תהלה [שלשה] ע”ה שהם ג”פ כ”ה כ”ה כ”ה וה”ס מוחין של הנקבה וכל א’ נקרא כ”ה וה”ס כ”ה א’ שבברכת כהנים שאנו אומרים בבקר אחר ברכת השחר קודם הקרבנות וכ”ה ב’ כנגד ברכת כהנים דחזרת העמידה וכ”ה ג’ כנגד כ”ה שבקטרת והכ”ה שבברכת כהנים נתבאר במקומ’ שם והענין הוא בקיצור כי עתה המל’ נקרא כ”ה בסוד כה תברכו כו’ והם כ”ה אותיות שיש בפ’ ישא ה’ פניו כו’ וכ”ה שבקטרת לא מצאתי בהם רמז בדברי הרב ז”ל ונלע”ד שיש כ”ה תיבות באלו שני הפסוקים ויאמר ה’ אל משה קח לך סמים כו’ טהור קדש ע”כ:

כונת החמשה הללויות הללויה הללי נפשי את ה’ כו’ היא במלכות דיצירה הנקרא נפש ופ’ האחרון שבו והוא ימלוך ה’ לעולם אלקיך ציון כו’ היא יסוד. הללויה כי טוב זמרה אלקינו כו’ הוא ביסוד דיצירה בסוד אמרו צדיק כי טוב שהוא היסוד ואמנם הנ”ה להיותם סוד הדינין כמבואר אצלינו והנה עתה אנחנו ביצירה אשר שם תוקף הדין בסוד עץ הדעת טוב ורע ולכן אין אנו מזכירין עתה את הנ”ה אמנם נטפלו אל היסוד ונרמזו עמו בסוד פסוק לא בשוקי האיש ירצה כו’ פי’ שאינו מתרצה בשוקי האיש לבדם שהם הנ”ה להיותם דינין אלא בהצטרפות היסוד. גם נרמז במ”ש כי נעים נאוה תהלה שהוא הנצח דכתיב ביה נעימות בימינך נצח וההוד נרמז במ”ש ומשפטיו לישראל וכן ומשפטים בל ידעום והוא הוד ששם המשפטים והגבורות. בפ’ הרופא לשבורי לב ר”ת לל”ה והוא א’ משמות ע”ב דויסע ויבא ויט והוא בגי’ אדני:

הללויה הללו את ה’ מן השמים הללוהו במרומי’ כו’ הוא ת”ת דיצירה ופ’ לבני ישראל עם קרובו הללויה הוא בגבורה מלשון המלמד ידי לקרב וז”ס אשר לו אלקים קרובים שהוא הגבורה וקרובים מלשון כלי הקרב וכלי זיין. הללויה שירו לה’ שיר חדש כו’ הוא בחסד דיצירה וזה ש”ה תהלתו בקהל חסידים אבל הגבורה להיותה דין אנו כוללים אותה עם החסד למתקה עמו וז”ש וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים כו’ לעשות בהם משפט כתוב הוא בבינה שהוא משפט וגבורה עלאה. הללויה הללו אל בקדשו הוא בשלש ראשונות דיצירה ובאומרו הללו אל בקדשו יכוין שהוא רמז בחכמה הנקרא קדש עילאה ואני מסופק אם אלו הי”ס הרמוזים באלו החמשה הללויות אם הם י”ס דיצירה או אם עשר ספירו’ דמל’ דיצירה וכונת כל הנשמה תהלל עיין בשער מאמרי רשב”י בזוהר בשלח דכ”ז וז”ל ובההיא שעתא כו’ וז”ל שמעתי אומרים כו’ ע”ש:

ויברך דוד את ה’ כו’ צריך לקום מעומד מן ויברך דוד כו’ עד אתה הוא ה’ האלקים אשר בחרת באברם כו’ ועד בכלל להיות כי שם אהיה רמוז בר”ת את”ה ה”וא ה’ האלקים כו’ וכל אהיה הוא בכתר ולכן צריך לקום מעומד עד סוף ארבעה תיבות הנז’ בלבד. והנה כבר נתבאר כי בכל עולם ועולם יש כמה פרצו’ ולכך אל תתמה אם תראה שנזכיר הדברים כפולים ומכופלים כי אע”פ שכבר רמזנו הי”ס דיצירה למעלה בחמש הללויות עכ”ז אנו צריכין לחזור ולהזכירם בפ’ לך ה’ הגדולה כו’ כנודע שבפ’ הזה נרמזו הי”ס:

גם צריך ליתן צדקה בכל בקר בסוד ואני בצדק אחזה פניך קודם שיתפלל תפלת י”ח וצריך לתת תחילה ביד הגבאי שני פרוטות ביחד אחד כנגד לאה ואחד כנגד מל’ דבינה שבתוך ראש ז”א אשר ממנה יוצאת לאה כנז’ ולכן שני הפרוטות אלו ניתנים ביחד. ואח”כ נותן עוד ביד הגבאי פרוטה ג’ כנגד רחל נוקבא תחתונה דז”א והענין הוא כי שלש בחינות אלו כל אחד מהן נקרא צדק אשר זהו בסוד הפסוק צדק צדק תרדוף כו’ כנז’ בתיקונים שהם צדק עילאה וצדק תתאה שהם לאה ורחל וגם מלכות דבינה נקרא בכלל צדק עילאה אבל להיות שהיא עצמה היא בחינת לאה לכן לא נזכרה גם היא בפסוק בפני עצמה בשם צדק שלישי כ”א ב”פ צדק בלבד ותכוין כי הם צדק שהם דינין כנז’ באדרת האזינו וז”ל כד אתער צדק בשלהובוי’ כו’ וע”י צדקה זו שנותן נעשית צדקה כי צדקה היא רחמים כנודע ולכן צריך ליתן צדקה עתה מעומד והטעם הוא לפי שהצדק’ היא מ”ע וראוי לעשות המצות מעומד עוד ט”א כי כיון שהטעם הוא כדי לתת צדקה לעני שהיא השכינה והמלכות כנז’. והנה המלכות נופלת לארץ בעו”ה ולכן צריך שיתננ’ מעומד ויכוין להקימה ולהעמידה מעומד ע”י הצדקה שהוא הת”ת דכורא כמש”ה משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. ולהיות שצדק’ זו ניתנת מן הת”ת למלכו’ ע”י היסוד לכן צריך ליתנה ביד הגבאי צדק’ שיסוד נקרא גבאי צדקה שהוא היסוד דאימא או יסוד דז”א אשר הוא גובה כל הצדקה בסוד וילקט יוסף את כל הכסף והוא נותן לעני שהיא השכינה הנקרא עני ומזה הטעם עצמו צריך ליתנ’ בעת שאומר כי כל בשמים ובארץ שהוא רומז אל היסוד הנקרא כל ופעם אחרת שמעתי ממוז”ל שצריך שיתננה בעת שאומר ואתה מושל בכל שהיסוד נקרא כל והוא גבאי צדקה ונותן אותה למלכות אשר גם היא נקרא בכל זה כל וזה בכל כמ”ש רז”ל בת היתה לו לאברהם ובכל שמה והוא במה שידעת כי הויה דמילוי ההין היא בגימ’ בכל שהיא במל’ והכונה היא שע”י צדקה זו שנותן לה היסוד שהו’ שם ב”ן כנז’ יגדל פרצופה ושיעור קומתה והוא כי כבר ידעת כי קו המיד’ דז”א הם הנה”י דבינה המתפשטים דרך קוים ומדות דז”א:

והנה הם סוד אהיה שהיא הבינה והם ג’ אהיה א’ דיודים וא’ דאלפין ואחד דההין כמבואר אצלינו שהם בנה”י דבינה הנז’ ואמנם ההארות הנמשכות מן הבינה אל המלכות אינם משם אהיה ממש אלא מהארתו והוא שם בוכ”ו שהוא יוצא משם אהיה בחילוף אלפא ביתא דאבג”ד כמבו’ אצלינו ולכן נרמז שם זה בר”ת ב’ כל ו’ בידך כ”ח ו’ גבורה ולכן סמך לו אחריו ובידך לגדל ולחזק לכל בסוד הנז’ בזוהר ובמאמר קו המדה דכת”י כי הנטיעות היה בוצינא דקרדינותא מכה בהם ואומר להם גדל. וכן במלכו’ אשר היא נקבה השם המכה בה ומגדל בסוד קו המדה הוא שם בוכ”ו הנז’ וזהו ובידך לגדל ולחזק לכל כי ע”י שם בוכ”ו קו המדה שלה בידו לגדלה ולחזקה או לפחות ממנה כפי רצונו וזהו ובידך לגדל ולחזק לכל פי’ אל המלכות הנקרא כל והנה שם זה של בוכ”ו הוא קו המדה של המלכות והוא המוסיף חיות במוחין שלה ואז ניתוסף בה כח המשכת חיות אל המ”ן שלה שהוא ההויה דההין שהוא בגי’ בכל וזהו ואתה מושל בכל ואמרו ובידך כח וגבורה כו’ הענין הוא בסוד מה שביארנו בפ’ כרוה נדיבי העם כו’ בסוד מ”ש רז”ל כל מועכות של בית רבי תמר שמן כי מן הבינה אשר ממנה נמשך שם בוכ”ו הנז’ הנה מן היד שלה נעשית כלי המלכות למ”ן שלה כי שם הה”ג בה’ אצבעות היד ודי בזה ולכן בידך הוא בגי’ שם בוכ”ו והנה יש כאן ב”פ ובידך והם הא’ ובידך כח וגבורה והב’ ובידך לגדל ולחזק כו’ וה”ס שם ב”ן הנז’ שהיא בגי’ בכ”ל המעלה מ”ן אשר בעולם היצירה אשר אנו עתה בתיקונו ובחי’ המ”ן שבו הם חו”ג שה”ס ה’ אותיות מנצפ”ך הכפולות כנודע וה”ס שני ידים ימין ושמאל ובהם עשרה אצבעות כנגד י’ אותיות מנצפ”ך הכפולות ועיין בפ’ בידך אפקיד רוחי כו’ כי שם נת’ ענין זה היטב. ואתה מחיה את כולם הנה המל’ נקרא אתה והיא המחיה את כל העולם ע”י שם ההויה העולה ס”ג כמנין מחיה והענין הוא כי מוח הנקרא בינה שמצד מוחין דאבא נתחלף ונעשה מוח חכמה מצד אימ’ והיא הויה דס”ג כמנין מחיה אשר משם נמשך כל בחי’ החיות וז”ס כולם בחכמה עשית כנז’ בפ’ תזריע:

פסוק נ”הלת ב”עזך א”ל נ”וה ק”דשך ר”ת עולה ב”ן קנ”א והם ההויה דב”ן דההין ואהיה דההין ושניהם בגי’ עולי’ בא”ר:

ישתבח שמך לעד מלכינו כו’ ענין הי”ג שבחים אלו שהם שיר ושבחה הלל וזמרה כו’ שמעתי שהם ע”ד מש”ל בברייתא דרבי ישמעאל בי”ג מדות שהתורה נדרשת בהם כו’ כנז’ שם והוא כי עתה גם היצירה שהיתה י”ס נעשי’ י”ג ספירות בסוד ג”ר שבה שעלו למעלה בבריאה וע”ש גם שמעתי שהם כנגד י”ג ברוכים שבברוך שאמר והח”י הויות שבשירת הים הם כנגד ח”י הויות שבפסוקים של יהי כבוד כו’ והוא בסוד הפרצופים שביצירה גם הקדיש הזה כבר נת”ל עניינו בענין הקדישים בקדיש הקורבנות ע”ש. גם יתבאר עניינו היטב בברכו השני שאומרים אחר קדיש בתרא קודם עלינו לשבח וע”ש היטב וכשיתחיל הש”צ לומר ברכו יאמר בלחש אותו הסדר הכתוב בסידורים והוא ישתבח שמו של ממ”ה הקב”ה כו’:

ברכת יוצר אור כו’ הנה כשמתחיל ברכה זו תמשמש בתש”י אשר הוא בעולם הבריאה בסוד המעשה כנגד תפלת יוצר שהוא בבריאה בסוד הדבור כמבואר לעיל והנה נת”ל כי מן יוצר אור עד העמידה הוא בבריאה ושם נכללים היצירה והעשיה והנה בפ’ פקודי בענין אותם הז’ היכלות נתבאר בזוהר ענינם איך נרמזים באלו הברכות של יוצר אור וזה עניינם בקיצור. דע כי אותם ההיכלות דפ’ פקודי ודפ’ בראשית דמ”ה הם היכלות עולם הבריאה והנה ז’ היכלות הם בבריאה ואין המלכות דבריאה במספרם כמבואר לעיל בענין הקדיש שאומרים קודם הודו לה’ כו’ וע”ש והטעם הוא לפי שהמל’ דבריאה היא נקו’ מתלבשת בכתר דיצירה אשר בהיכל ק”ק דיצירה ועד”ז הוא בשאר העולמות ונמצא כי היכל לבנת הספיר הוא ביסוד דבריאה וזמש”ה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר כי היסוד הנק’ לבנת הספיר הוא תחת רגליו שהם נ”ה (וי”ס) [וז"ס] מ”ש בזוהר בראשית דמ”ה ע”א וז”ל לבנת הספיר יוסף נטל היכלא דלבנת הספיר אע”ג דכתיב ותחת רגליו בגין יקרא דמלכא הוא פי’ כי היסוד הוא בחינה שראוי לכסותה ולהעלימה ומשום כבודו ית’ לא פרסמו רק באר מקומו שהוא תחת רגליו כנז’ והנה היסוד עצמו כלול מזכר ונקבה בסוד יסוד ועטרה שבו כמו שהודעתיך שהעטרה איננה סוד מל’ בפני עצמה רק כללות הדוכרא בכל י”ס והוא בחי’ מלכות שבו אבל המלכו’ העיקרית היא רחל נוק’ דז”א וזה פשוט כי מבשרי אחזה אלוה שהעטרה דבר א’ והנקב’ דבר א’ בפני עצמה ושני בחי’ אלו שהם יסוד ועטרה אשר בו נקרא לבנת הספיר לבנת עטרה הספיר יסוד. למעלה ממנו הוא עצם השמים בהוד היכל נוגה בנצח היכל זכות בגבורה. היכל אהבה בחסד. היכל רצון בת”ת היכל ק”ק בג”ר. וכבר נתבאר סדרן בפ’ פקודי איך מסודרים בתפלת יוצר אור והוא כי בתחילת ברכת יוצר אור עד אל ברוך גדול דעה הוא היכל לבנת הספיר ומשם עד לאל ברוך נעמות יתנו הוא היכל עצם השמים. ומשם עד המחדש בטובו כו’ הוא היכל הנוגה ומשם עד אהבת עולם הוא היכל הזכות ומשם עד אמת ויציב הוא היכל אהבה ומשם עד העמידה הוא היכל הרצון. ואדני שפתי תפתח הוא היכל ק”ק ובתפלת ערבית נת’ ענין אלו הז’ היכלות שהם היכלין דכורי’ דז”א דבריאה וע”ש כי שם נתבאר אמיתות ענין זה:

ועתה נבארם דרך פרטות ברכת יוצר אור היא בלבנת הספיר ולכן נאמר בו עושה שלום ובורא את הכל כנגד היסוד הנק’ שלום ונק’ הכל. יוצר אור ובורא חושך נודע הוא כי אור דכורא וחשך נוק’ ולכן ביצירה שהוא דכורא כתיב אור ובבריאה שהיא נוק’ כתיב חשך ואע”פ שהבריאה למעלה מן היצירה הטעם הוא לפי שהדבר הזה גורם ענין קדימת הזרעת טיפת הזכר אשר הנקבה גוברת על הזכר שהיא הבריאה הגוברת על היצירה. ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כך צ”ל ובטובו בבית ולא יאמר וטובו מחדש כו’ והענין הוא כי המאציל העליון מחדש בכל יום מעשה בראשית ע”י טובו שהוא החסד כמש”ה אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי וזהו ובטובו כי ע”י החסד הנקרא טוב מחדש כו’ בסוד חדשים לבקרים שהחסד מתעורר בבקר ומחדש כו’ כמבואר אצלינו בברכת מלביש ערומים והנותן ליעף כח וע”ש. מה רבו מעשיך תכוין אל מ”ש בזוהר תזריע דמ”א ע”ב וז”ל כולם בחכמה עשית בבינה ונתבאר אצלינו במקומו וע”ש והענין הוא שהיסוד דאבא מתלבש תוך יסוד דאימא ויסוד דאימא תוך היסוד דז”א ונודע הוא כי החכמה אומר והבינה עושה מאמרו כנז’ בזוהר בראשית בסוד ל”ב אלקים דמעשה בראשית כי ל”ב נתיבות דאבא אומרים ול”ב אלקים דאימא עושין וזהו ויאמר אלקים ויעש אלקים. נמצא כי כל הדברים וכל הפעולות כולם נמשכים מן החכמה אמנם הם נעשים ע”י אימא שהיא מלבשת אותו וזהו כולם בחכמה עשית כי כל מעשיך נמשכים מן החכמה אלא שנעשים ע”י הבינה המלבשת את החכמה ותכוין אל כל מ”ש בזוהר בפרשת פקודי בענין ברכה זו שכולה מדברת בענין החיות והאופנים שבהיכל הזה ועליהם הוא אומר מלאה הארץ קניניך. המלך המרומם כו’ נתבאר בפרשת פקודי כי הוא שם יאהדונה”י וביאורו הוא כי הנה נתבאר שההיכל הזה הוא ביסוד הבריאה:

והנה כבר עתה עולים העשיה והיצירה והמלכות דבריאה אשר עומדת בהיכל ק”ק דיצירה אשר העשי והיצירה כלולים בה והיא עתה עולה להיכל זה ומתחברת עם היסוד דבריאה וז”ס חיבור שם זה של יאהדונה”י כנודע כי שם זה הוא ביסוד בהתחבר עמו המלכות כדי להעלותה אל הת”ת כמו שאנו עתידים לעשות בעמידה וכונת שם הנז’ הוא במלת מאז כי אז הוא בגי’ ח’ אותיות של שם הנז’ ובכמה מקומות נתבאר כי מלת אז רומזת אל השם הזה. יוצר משרתים ואשר משרתיו ר”ת מו”ם והוא שם א’ משמות ע”ב דויסע ויבא ויט והוא האחרון שבכולם והוא בגי’ פ”ו אלקים ולכן צ”ל ואשר משרתיו באות ו’ שלא כאותם הטועים לומר אשר משרתיו בלא ו’. סוד קדושת יוצר ביארתיו למטה בקדושת העמידה. המחדש בטובו בכל יום תמיד מ”ב כבר נת”ל בברכת יוצר כי צ”ל המחדש בטובו באות בית שלא כאותם האומרים טובו בלא בית כי מעשה בראשית מתחדש ע”י טובו שהוא החסד בסוד חדשים לבקרים כנ”ל:

ברכת אהבת עולם כו’. אין ראוי לומר אהבה רבה לפי שאהבה רבה היא בחסד שבעולם האצילות ועתה אנו בהיכלות הבריאה ולכן צ”ל אהבת עולם שהיא אהבה זוטא של המל’ הנק’ עולם אשר היא עדיין למטה בעולם הבריאה והנה נת”ל כי אהבת עולם הוא סוד היכל אהבה שהוא החסד שבבריאה. מהר והבא עלינו ברכה ושלום מהרה מארבע כנפות כל הארץ בהגיעך כאן תתיר כנפות הטלית המונחות על כתפיך ותניחם שיפלו הציציות למטה והוא מה שנז’ בתיקונים דבעידן ק”ש שמטי חיון גדפייהו כו’ ופ”א שמעתי ממוז”ל באופן זה כי בהגיעך אל מקום הזה תשים שני צדדי הטלית על כתפיך כדרך שנוהגים קצת בני אדם וה”ס ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם והוא מ”ש בביאור סוד הציצית לעיל שבתחילה אין המל’ לוקחת רק שני הציציות שמצד פנים ועתה צריך שיאירו בה כל הד’ ציציות ובפרט מי שהוא משרש קין והבל הם צריכים יותר אל הכונה זו ולשים הציציות על כתפיהם כיון שקין והבל הם בחי’ שני הכתפים כמבואר במקומו ולכן מי שהוא משרשם ראוי לו לכוין בזה יותר משאר בני אדם. ובאומרך מארבע כנפות כל הארץ תכוין כי הם בחי’ ד’ כנפות הציציות של המלכות הנקרא ארץ לקבצם יחד בהיותם מפוזרים כדי שיאירו ארבעתם יחד במלכות ולכן צריך שתעלה שני צדדי הטלית ותשימם על שני כתפיך ואחר כך תקבץ הארבע ציציות בידך שמאלית לפי שהמלכות בשמאלא אתאחדת ושרשה משם ותניח ידך השמאלית בהיותה אוחז ד’ הציציות כנגד הלב שהוא בשמאל כי משם מקבלת המלכות תדיר ותעשה כך עד שתאמר ודבריו חיים וקיימי’ ונאמני’ כו’ אחר אמת ויציב כו’ כמשי”ת שם:

ובנו בחרת מכל עם ולשון כו’ דע כי ארבעה מצות עשה צריך האדם לקיים בכל יום שהם ענין זכירה והם ארבעה זכירות הכתובים בתורה שתלוים בזכירת הלב ואלו הם א’ היא זכרון מעמד הר סיני וקבלת התורה וכמש”ה יום אשר עמדת כו’ בחורב כו’ וכתיב בתריה פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כו’ [דברים ד' פסו' ט'] והיא א’ מרמ”ח מ”ע להרמב”ן ז”ל זכירה ב’ זכור את אשר עשה לך עמלק והיא מצוה שנית. זכירה ג’ זכור את אשר עשה ה’ אלקיך למרים והיא מ”ע ג’, זכירה ד’ זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים והיא מ”ע ד’. והנה ד’ מ”ע וארבע זכירות אלו הם כנגד ד’ ימים טובים שיש בשנה יציאת מצרים כנגד חג המצות שבו יצאו ישראל ממצרים, מתן תורה כנגד חג השבועות שבו ניתנה התורה, זכירת עמלק כנגד חג הסוכות כמשחז”ל שעמלק היה מזנב והורג כל הנחשלים אחריך אותם שלא היו ענני כבוד מקבלן וענני כבוד כנגד הסוכות, וזכירת מרים שדברה על משה דלטוריא הוא כנגד ראש השנה שאז כל המקטרגים והדילטורין מתעוררין וכבר ידעת כי מרים ה”ס כל הדינים המרים והקשים והיא בגי’ מנצפ”ך שהם בגי’ פ”ר והנה הם חמש אותיות כפולות שהם עשר ועם פ”ר הרי ר”ץ כמנין מרים ואמנם יוה”כ נקרא שבתון ואינו מכלל המועדים כי אין בין שבת ליוה”כ אלא שזה זדונו בכרת וזה זדונו בסקילה כמ”ש רז”ל. וחנוכה ופורים הם מדרבנן א”כ אינו רק ד’ מועדים הנז’ והנה ג’ הזכירות אנו מזכירים עתה כאן וזכירת יציאת מצרים נזכיר אותה בסוף פ’ ציצית בפ’ אני ה’ אלקיכם כו’ וזה סדרן מתן תורה צריך לרמוז אותה באומרך ובנו בחרת מכל עם כו’ וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה כי ע”י התורה קרבנו לשמו הגדול ובחר בנו מכל עם וקבלנו אותו עלינו למלך וזהו וקרבתנו מלכינו. זכירת עמלק נרמוז אותה במלת לשמך הגדול כנודע כי בעבור עמלק אין ה’ שלם ואין הכסא שלם ואנו מתפללין שימחה זכרו של עמלק ויהיה שמו גדול זכירת מרים נרמוז אותה במלת להודות לך פירש כי הלשון והפה והשפתים הם כלי הדיבור שיצר בנו הוא ית’ נודה אותו בהם ולא נשתמש בהם בסיפור לשון הרע ח”ו ונזכור לשון הרע של מרים ולא נעשה כמו שעשתה היא וזכירת יצ”מ תתבאר במקומה בע”ה:

שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש א
דרוש א’ בענין הציצית דע כי ענין הציצית הוא בחי’ אור המקיף כנודע אצלינו כי יש א”מ ויש א”פ וכבר ידעת כי ז”א בהיותו בתוך אי’ בסוד העיבור לא היה אלא בבחי’ שש קצוות בלבד ג’ כלילן בתלת ולא היו אז בו לא בחי’ ראש ולא בחי’ זרועות אלא גוף א’ פשוט בלבד וכנגד זה הוא הציצית הקטן שאין מתעטפין בו לא את הראש ולא את הזרועות אבל הציצית הגדול המעטף את הראש הוא בחי’ אור המקיף דז”א כשהגדיל ונעשו לו י”ס גמורות ונתפשטו ראשו וזרועותיו ולכן שיעור זה הטלית הגדול של העטיפה הוא כדי לכסו’ ראשו ורובו כמ”ש בגמ’ והנה זה הטלית איננו מגיע רק עד החזה שהוא רובו של גוף האדם כי שם מאחורי החזה דז”א יצאת נוק’ דידיה ואין שם בחי’ טלית וזהו הטעם שהנשים פטורות מן הציצית וד’ הציצית יוצאים ממנו ומקיפין את הנקבה אשר שם מתחת החזה ולכן נק’ ציצית לשון נקבה ולא ציץ להורות על שהם מקיפין את הנקב’ והנה לסיבה זו הצריכו הגאונים להתעטף עטיפת ישמעאלים ומחזירים ב’ הציציות שבצד ימין אל צד שמאל באופן שיתחברו שם בצד השמאל מאחוריו כל הד’ ציציות ויהיו תלוים מאחוריו בצד שמאל במקום התחלת בנין הנקבה מאחורי החזה גם רבי’ סעדיה ז”ל כתב בפירושו שחיבר בל’ ערבי בפ’ בא ענין עטיפה זו וטוב ונכון לעשות כך ולפחות ישאר מעוטף כך כדי שיעור הליכת ד’ אמות בעת שמתעטף בציצית ואח”כ יסיר העיטוף מעל צוארו וכך היה מנהגו של מורי ז”ל ולכן בהיות האדם שלא בשעת התפילה בשאר היום אינו חייב בעיטוף ציצית הגדול רק בציצית קטן די לו כי אז הז”א בתוך ביתו שהיא אי’ עילאה ועומד בתוכה כי שם ביתו אמנם אחר שהגדילו ב’ זו”ן ובא הוא לבהכ”נ שהיא הנוק’ בית כנוסייא לכל אז מתעטף בטלית גדול:

ועתה נבאר ענין ד’ ציציות איך מקיפין את הנוק’ כנ”ל והענין הוא כי אלו הד’ ציציות הם יוצאים מן הצדיק העליון הנק’ צדיק ויסוד כמו ש”ה מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק כו’ והענין הוא כי כמו שמן הדעת העליון שהוא בחי’ הלשון יוצא ממנו בחי’ ההבל שהוא אור מקיף המלביש כנודע כן מן היסוד התחתון יוצא הבל המקי’ והמלבי’ והם סוד ד’ ציציות ועניינם הוא במה שנודע כי הם ה’ חסדים וה’ גבורות והה”ג הם ה’ אותיות מנצפ”ך שהם מן הבינה כנודע כי אוה”מ דזו”ן הוא שם אהי”ה שהיא אי’ עלאה כי ממנה הוא הכתר המקיף ולכן אלו ד’ ציציות שהם ענין הה’ גבורות [עיין נה"ש דף ט"ז ע"ב] הם בחי’ אור המקיף וכבר ידעת כי אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי וביאורו הוא כי הנוק’ דז”א לא היה לה בתחי’ רק הוי”ה א’ פשו’ בד’ אותיות בלבד ואחר שבא עליה ז”א יהיב בה בחי’ ההוא רוחא דשביק בה בעלה כנז’ בסבא דמשפטים בדף צ”ט ע”ב ועליו נאמר ויהי בצאת נפשה כי מתה כנודע וזה הרוחא הוא בחי’ מילוי ההוי”ה הנז’ דמילוי ההין העולה בגימ’ ב”ן והנה ה’ אותיות הם במילוי הזה והם ו’ד’ה’ו’ה’ והם בחי’ ה’ חסדים דיהיב בה בביא’ הראשונה הזאת אבל לא היה בה רק ד’ אותיות יהו”ה כנז’ האמנם עכ”ז נודע הוא כי הנקבה היא בסוד ד’ אחורי הוא”ו שהיא הנוק’ באחורי דכורא ונמצא כי היא נרמזת באות ד’ שאצל אות ו’ שהם מילוי יו”ד ונמצא כי גם בה יש ה’ אותיות לפי כי גם היא נכללת באות ד’ כנז’ ואלו הם הה’ גבורו’ שנמשכים בה וזהו ענין ה’ קשרים וד’ אוירים שיש בכל כנף וכנף כי הה’ קשרי’ הם סוד הה’ חסדים של היסוד הנק’ קשר ושורוק כנודע והם כלולים בד’ אוירים שהם ד’ אותיות פשוטות של הוי”ה אשר בה כנז’ כי כל בחי’ אויר היא בנוק’ ואמנם כפי האמת אינם רק [ד'] מילוים כי שתי אותיות ו”ד הראשו’ הם מילוי אות א’ בלבד שהיא אות יו”ד הראשו’ נמצא כי הם ד’ מילוים בלבד לד’ אותיות ההוי”ה ולכן הם ד’ ציציות וכן ארבע אותיות הפשוטות שלה וד’ המילוים [אלה] הם ח’ חוטין שבכל כנף:

ועתה נבאר ענין ד’ [ועיין בהשמ"ש שער ט"ל סוף פרק י"א ותבין] מילוים אלו שבהוי”ה דההין העולה ב”ן מה ענינים דע כי ד’ בחי’ נמשכים אל הנקבה הא’ היא בחי’ הנפש שנותן בה היסוד לעורר המ”ן ועל ידה נעשית כלי הב’ [והג' הוא בחינת הרוח והנשמה שנותן בה הם שם ס"ג ומ"ה. הד'] הוא מ”ש בפ’ תרומה בדקס”ז ע”א ע”פ אור זרוע לצדיק כו’ והענין הוא כי נשמות הצדיקים הם מזדווגות ממש עם הנוק’ ממש הנק’ מלכות ומהזווג ההוא נבראים נשמות הגרים וז”ס פסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן ודע כי רוב הזווגים הנעשים בזמן הגלות הם באופן הזה ולזה נתכוין שם בריה דרב ספרא. הג’ והד’ הם בחי’ הרוח והנשמה שנותן בה והם בחי’ הוי”ה דמ”ה והוי”ה דס”ג וכנגד ד’ בחי’ אלו היו ד’ מילוים בד’ אותיות הפשוטות שבהוי”ה אשר בה כנז’ ואמנם כל ד’ בחי’ אלו נכללים בבחי’ הראשונה הנק’ נפש שהיא כללות המילוי הזה לפי שכל ההוי”ה הזאת במילואה דההין נק’ נפש כנודע אלא שבנפש הזאת נפרטים ד’ בחי’ הנז’ והבן זה:

ועתה נבאר טעם למה כל שאר המילוים דע”ב וס”ג ומ”ה כל א’ מהם היא בסוד עשר אותיות והויה זו דההין אין בה אלא ט’ אותיות אבל הענין הוא לפי כי בחי’ היסוד אין בה והוא במה שהודעתיך כי שיעור קומת הנקבה הוא באחורי נה”י דז”א והנה הנצח וההוד הם ארוכים אבל היסוד הוא קצר ולא נתפשט עד היסוד אשר בה ונשארה חסרה ממנו אבל הנצח וההוד הארוכים נתפשטו עד נצח והוד שבה וזהו הטעם שהמלכות נק’ נקבה לפי שלא נבראת בסוד היסוד לסיבה הנז’ אבל אי’ עילאה היא נק’ עלמא דדכורא כנז’ בפ’ ויצא לפי שאיננה כמו המלכות כנז’ גם בזה תבין טעם למה אין בנוקבא רק תרין מוחין כנז’ באדרת האזינו דרצ”ו ע”א וז”ל ונהירו דתרין מוחין גליפין בה כו’ לפי שהם מבחי’ הנצח וההוד דז”א אבל מן היסוד דז”א נברא שיעור קומת גופה הכולל ו”ק כי גם היסוד נק’ ו’ זעירא ולכן ממנו נעשית גוף הנקבה בו”ק אבל בסוד היסוד שבה אין בה ו’ שניה לפי שאות ו’ שניה דיסוד דז”א שהוא היסוד שלו נעשית ו’ ראשונות דנוקביה כנזכר וחסר ממנה ו’ שני וזהו הטעם שחשק ותאות הנקבה להדבק בזכר למלאות חסרון ו’ זו השניה אשר אין לה:

שער הכוונות – דרושי כוונות קריאת שמע דרוש א
כונת ק”ש:

דרוש א’:

בענין דרוש זה צריך להרחיב בחזקת היד ועיין בכונת הב’ הקצרה דברכת אבות שכתבנו אותה בסוף כל תפלת השחר ושם נתבאר הקדמה א’ עצומה בתכלית בענין הק”ש ובענין העמידה והוא דרוש גדול מאד בענין המוחין דז”א ואמנם ראינו לכתוב בתחי’ דרך קצרה ענין מה שתקנו לומר הק”ש ד”פ ומה חילוק יש ביניהם ואח”כ נכתוב כונות קצרות ששמעתי ממורי ז”ל בענין כונת ק”ש ואח”כ נבאר ענין הק”ש דשחרית באורך על מתכונתה:

בראשונה נבאר ענין הק”ש שתיקנו לאומרם בתפלת השחר ובתפלת ערבית ובעת ששוכב על מיטתו. וגם מדוע בתפלת מנחה אין בה ק”ש וגם מדוע בשחרית ומנחה יש בה נפילת אפים ובערבית אין בה נפ”א. והענין יובן במ”ש בהקדמת ביאור אדרת האזינו ענין העלא’ מ”ן מה ענינה והנה תפלת שחרית אז הזווג הוא בבחי’ פב”פ ולכן יש בו נ”א וגם ק”ש. וכוונת אותה הק”ש הוא ליחד את או”א יחוד מעולה מאד כדי שימשך משם שייחדו זו”ן פב”פ ובמנחה אז הזווג הוא בבחי’ אחו’ באחור ונודע שהיום והלילה הם כ”ד שעות ונחלקים לד’ זמנים כי היום מתחלק לב’ זמנים שהם ב’ חצאין וכן הלילה מתחלק לב’ חצאין וממשלת עליון באלו ארבעה זמנים אינם שוין כי אחר חצי היום מתעורר כח גבורת יצחק ואמנם אותם המוחין שנמשכו בתפלת שחרית אל זו”ן מיחוד או”א בעת הק”ש כנז’ הנה נפסקו המוחין ההם וכבר הולידו והוציאו נשמות מתוספת המוחין ההם וכבר נפסקו האמנם להיות כי הייחוד ההוא היה נעלם ומעולה מאד עד שהועיל אל זווג זו”ן פב”פ לכן נראה שהיה כחו גדול והוא מספיק אל זווג המנחה לפי שאינו רק זווג אחור באחור ולכן אין צ”ל ק”ש פ”א במנחה אבל זה הזווג דמנחה אע”פ שהוא אב”א הנה הוא מעולה עד מאד ואיננו כשאר הזווגים דאב”א ולכן צריך בו נפלת אפים והענין הוא שעתה עולה המלכות אב”א שיעור קומתו ממש אבל בערבית אין המל’ עולה רק אחור באחור מן החזה שלו ולמטה בלבד שהוא שיעור קומת תנה”י בלבד ולכן אין צורך לנפילת אפים בערבית כי מאחר שהיא אינה עולה למעלה במקום המוחין שלו עד או”א א”כ אין תועלת בעלית מ”ן של הנשמות בנפילת אפים אבל במנחה שהיא עולה עד או”א כמוהו אע”פ שהיא אחור באחור היא צריכה אל מ”ן מנשמות הצדיקים וז”ס אומרם ז”ל לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. והטעם שלא יש שום זמן שתהיה היא והוא אחור באחור ותהיה שיעור קומתה שוה לו אלא במנחה וטעם שלא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה הענין הוא דע כי אליהו ז”ל יש בו בחינות נשמות נדב ואביהו כנודע והנה הם מבחי’ קין שהיא בחינ’ הנפש הנקרא מלכות בסוד אנחנו טמאים לנפש אדם ואלו נדב ואביהו הם בחי’ מ”ן דמל’ וזהו הטעם שזכה אליהו לאותה מעלה הרמה והנפלאה אחר שנתעברו בו נשמות נדב ואביהו ולכן נשתנה שמו מפינחס לאליהו לפי שאליהו בגי’ ב”ן כמנין הויה דב”ן דההין והיא בחי’ המ”ן דמל’ כנודע ולכן אליהו נענה בתפלת המנחה כי אז העלה מ”ן אלו כי אז היא היתה צריכה לזה כנז’. וכבר הודעתיך במ”א כי מיציאת מצרים עד בנין ב”ה תמיד היו זו”ן אחור באחור ואין קומתה שוה לו רק היא עומדת מן החזה שלו ולמטה ששם מקום לבו של ז”א ונמצא שהמל’ הנקרא לבם היתה אחורנית עם ז”א וראשה מגיע עד שם עד מקום טיבורא דלבא דז”א בלבד לא למעל’ מזה וזש”ה ואתה הסבות את לבם אחרונית שעי”כ הקלי’ היו מתגברים בימים ההם ובכל זמן שהיו ישראל עע”ז על אדמתם וכיון שגברו הקלי’ גרמו לישראל לחטוא ולכן אליהו ז”ל תיקן הדבר הזה כי ע”י תפילתו העלה אז מ”ן ועי”כ עלתה הנקבה אחורנית למעלה עד רישא דז”א ממש ולא עד הלב בלבד כמו בתחילה. ונחזור לעניננו כי אע”פ שמחצות היום ואילך משתנה הזמן והממשלה עכ”ז עדיין הוא מכלל ממשלת היום ומשו”ה מספיק ק”ש דשחרית לצורך זווג המנחה. אבל בערבית שהוא מדת לילה כבר נפסק וכלה המ”ן בב’ הזווגים דשחרית ומנחה. ולכן צריך עתה ייחוד דק”ש אחר מחדש לצורך זווג אחור באחור דערבית ולכן קורין ק”ש בערבית אבל להיות שאין זווגם עתה רק בבחי’ אחור באחור ושיעור קומתה עד הלב בלבד כנזכר ולכן אין צורך לנפילת אפים פ”א עתה והנה זה היחוד דק”ש דערבית אינו מעולה כ”כ כמו הק”ש דשחרית כיון שאינו רק אחור באחור וגם כי היא עד הלב כנז’ ולכן אין בו כ”כ כח כמו הק”ש דשחרית שהועיל אפילו למנחה. אבל זה הק”ש דערבית אינו מועיל אלא לבחי’ חיבוק בלבד והענין הוא שאחר חצות הלילה מתעורר השמאל לחבק את המטרוניתא לצורך היום מה שיהיה אח”כ בסוד שמאלו תחת ראשי. וזה החיבוק נעשה ע”י היחוד דק”ש דערבית ואמנם הק”ש שעל המטה איננו מענין הנז’ כלל אמנם הכונה הוא כדי להמשיך ע”י היחוד ההוא אור חזק מן או”א אל זו”ן כדי שהם יתחדשו ויחזקו את הנשמות העולים שם בכל לילה בסוד חדשים לבקרים ונמצא כי הק”ש דערבית הוא לצורך החיבוק הנעשה אחר חצות וזה היחוד דק”ש שעל המטה הוא לצורך חידוש הנשמות כנז’:

שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ב
דרוש ב’ בענין הציצית:

דע כי בזוהר פרשת שלח לך בדקע”ד ע”ב אמרו כי ציצית מלשון הסתכלות כמו מציץ מן החרכים גם ציצית מלשון [יחזקאל ח' פסוק ג'] ויקחני בציצית ראשי והם בחי’ השערות הנקראות ציצית וביאור ענין זה הוא כי הציצית הוא סוד אור המקיף אל כל ז”א כולו אשר עליו ארז”ל מלמד שנתעטף הקב”ה בטלית לבנה והבן זה ולפי שאור המקיף גדול מאד ואין בנו כח להשיגו ולכן אין הקדושה חלה על הטלית עצמו כמו התפילין אבל הציציות הנמשכים ויוצאים מן הטלית הזה יש לנו בהם יותר השגה ולכך נק’ תשמישי מצוה כמ”ש חז”ל:

ועתה נבאר ענין הטלית וענין הציציות דע כי מרישא דא”א נמשך חד קוצא דשערי דתליא עד רישא דז”א כנזכר באדרת נשא בדקכ”ט ע”א וקל”א ע”ב והנה הוא מאיר במוחין דז”א ומוציא הארתם לחוץ כנודע וגם בז”א נמשך מן רישיה חד קוצא דשערי ותליא עד רישא דנוקבא וקוצא דשערי דא”א הם שערות לבנות ושל ז”א הם שערות שחורות כנזכר באדרת נשא בדקמ”ח ע”ב ושם בפרשת שלח לך ביאורו דאית ציץ ואית ציצית כי ציץ הוא דכורא והוא קוצא דשערי דא”א ונקרא ציץ דכורא משום דאתפשט עד רישא דז”א דהוי דכורא אבל קוצא דשערי דז”א אקרי ציצית נקבה משום דאתפשט עד רישא דנוק’ ונמצא כי ב’ ציץ וציצית נקראים כך על שם ויקחני בציצית ראשי שהם בחינת השערות וגם ענין ציצית שהוא לשון הסתכלות כנ”ל הטעם הוא מפני שאלו השערות אשר בקוצא דשערי דא”א או דז”א היו נמשכים ותלוין לקבל אנפייהו דא”א או דז”א והוו מכסיין עינייהו דלא יסתכלון לא א”א בז”א ולא ז”א בנוקביה להאיר זה בזה וע”י מעשינו במצות הציצית רמינן ושדינן להו להנהו שערי באחורייהו דא”א ודז”א כי היכי דיסתכלון א”א בז”א וז”א בנוקביה ודא איהו לישנא דציץ וציצית ציץ אסתכלותא דא”א בז”א וציצית אסתכלותא דז”א בנוקביה והנה ע”י הכאת ההוא קוצא דשערי במוחין דז”א יוצא הארתם לחוץ ובולטת במצחו ונקרא ציץ דכורא והארת מוחין דרישא דנוק’ הבולטת ע”י הכאת קוצא שערי דז”א נקרא ציצית נקבה:

ועתה נבאר ענין השערות דרישא דז”א דע דברישא דז”א יש שלש מיני שערות ונקרא קוצין ונימין ושערות ופשר הדבר הוא כי כבר ביארנו שיש בז”א ג’ בחינות והם עיבור ראשון ויניקה ועיבור שני דגדלות והמוחין דעיבור ראשון ויניקה הם שמות של אלקים ומוחין דגדלות הם של הויות:

גם נתבאר כי בבא המוחין דגדלות בראש ז”א נדחין המוחין דקטנות למטה אלא שעכ”ז עולה הארתם למעלה מתתא לעילא ונמצא כי מכל ג’ בחי’ המוחין הנזכרים צומחין בראש ז”א הקוצין שהם תקיפין יוצאים ממוחין דעיבור והנימין דאינון שעיעין יתיר אינון ממוחין דזמן היניקה והשערות דאינון שעיעין יתיר מכולהו אינון ממוחין דגדלות וטעם הדבר הוא כי שער הם אותיות עשר והוא בחינת המוחין דגדלות שהם הויות דמילוים שבכל אחת יש בה י’ אותיות שהם ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן גם שער הוא אותיות עשר בסוד י’ אות ראשון של הוי”ה והנה השערות הנקראין קוצין שהם ממוחין דעיבור יוצאין בתחילה ולכם הם ארוכים ונמשכים עד החזה דז”א עד רישא דנוק’ נק’ רחל ואח”כ בזמן היניקה צומחין שערות אחרות בין השערות הנקראין קוצין ואלו נקראין נימין אבל הם יותר קצרים ונמשכים עד הגרון דז”א עד רישא דנוק’ עילאה הנקראת לאה ועיין בהקדמה ביאור אדרא האזינו בענין קשר תפילין של ראש שנלע”ד שם ואח”כ צומחין ביניהם שערות אחרות ממוחין דגדלות והם יותר קצרים מכולם ואינן נמשכים רק עד גולגלתא דרישא דז”א בלבד והם לצורך עצמו ולא לזולתו. והנה עוד שמעתי דרוש אחר ממורי ז”ל בזה כי קוצין הם נמשכין ויוצאין ממוח חכמה דז”א ונימין ממוח בינה דז”א ושערות מן הדעת דז”א הכולל חסדים וגבורות ונימא בגימ’ שהוא סוד הוי”ה דס”ג ומילויה שהוא בגימ’ ל”ז בהסירך אותיות הפשוטות וס”ג ול”ז הם ק’ ונודע כי הוי”ה זו היא בבינה ולא שמעתי עוד בדרוש זה:

ונחזור לענין ראשון והוא כי הטלית בעצמו אשר הציצית יוצאין ממנו ונתלין בו הוא בחינת אור המקיף על כל ז”א כולו עד סיום היסוד שבו ותוך זה המקיף הגדול יש אור מקיף קטן ממנו ולכן הוא בתוכו וגם הוא מקיף את ז”א אלא שאין מקיף לו רק לג’ ראשונות שלו והוא מבחינת השערות הנז’ אשר סודן הוא בתחילה אור פנימי שנכנס בז”א וחוזר ועולה ממטה למעלה בראשו בבחינת שערות ומקיף סביב הראש מבחוץ ולכן אלו השערות דמוחין דגדלות דרישא דז”א הם קצרים והם זקופים מעומד ואינן כפופים ותלוים כ”א היו כפופים ותלוים כלפי מטה היה אוה”מ למטה מן הגולגולת אבל בהיותם זקופים הם מקיפין באור שלהם אל הראש עצמו דז”א. ואמנם בחינת זה המקיף הקטן הפנימי הנמשך גם מן הנימין דזמן יניקה כבר ביארנו שמתפשטין עד רישא דלאה שהוא עד גרון דז”א עצמו ובחינה היוצאת גם מן הקוצין דזמן העיבור אלו הם מתפשטין עד החזה דז”א ברישא דנוק’ התחתונה הנקראת רחל ובחינה זו של הקוצין הם סוד הציציות היוצאות ונתלות מן הטלית שהוא המקיף העליון החיצון הכולל כל ראשו וגופו דז”א עד סיום היסוד שבו כנ”ל וכמה שנבאר בע”ה וזמ”ש באדרת נשא דקמ”ה ע”ב כד אתברי פרצופא דברישא דנוק’ תליא חד קוצא דשערי מאחורוי דז”א ותלי עד רישא דנוק’ כו’:

והנה כיון שאלו ד’ ציציות הם בחינת קוצא דשערי דרישא דז”א ממוחין דעיבור והם סוד א”מ השני הפנימי א”כ היה ראוי שהציציות יהיו תלויין באמצעו של הטלית במקום שמשימין אותו על הראש ולא שיהיו תלוין בקצוות הטלית הנוגעים על החזה דז”א אבל הטעם הוא כי כיון שאור המקיף הזה הוא קטן מן האחר ולכן הוא פנימי ממנו ולכן לא נתגלו ממנו אלינו אלו ד’ ציציות מלמעלה אלא בסיום הטלית שהוא המקיף הגדול החיצון ממנו המקיפו גם הוא ועוד טעם אחר כי אור המקיף העליון הנק’ טלית לבנה אורו גדול מאד מאד והוא מבטל הארת המקיף הפנימי הנק’ ציציות כדמיון אור הנר בפני השמש דשרגא בטיהרא מאי מהניא ואע”פ שביארנו כי אין אור הטלית מושג אלינו אשר לסיבה זו אין בו קדושה עכ”ז זהו בערכינו אנחנו אבל לא מפני זה נאמר שאין אורו מכבה ומבטל אור הציציות כנז’:

עוד טעם שלישי והוא במה שנודע כי היסוד דאימא נתפשט בסוד מוח הדעת בתוך פנימיות דז”א הנה [הוא] מתפשט עד החזה דז”א בלבד ועד שם יושבים אורות החסדים והגבורות שבתוכו מכוסין ביסוד ההוא ואין אורם בוקע ויצא לחוץ להאיר באלו הציציות ובפרט כי אלו הציציות בהיותם נמשכים עד החזה דז”א הם שחורים בסוד קווצותיו תלתלים שחורות כעורב כנזכר באדרת נשא בדקל”ו ע”א שורה ג’ וז”ל תנא בגולגלתא דרישא תליין אלף אלפין רבוא ורבוא רבבן קוצא דשערי אוכמי כו’ כנודע כי שערי דא”א הם חוורין ודז”א הם אוכמין ודנוק’ הם אדומים כארגמן כנזכר באדרת נשא בדף קמ”א ע”ב שורה ח’ וז”ל ואתערו שערי ברישאה כולהו סומקי דכלילן בגו גווני הה”ד ודלת ראשך כארגמן כו’ ונמצא כי אלו הציציות הם שחורות ואינם ניכרות ונגלות עד הגיעם אל החזה דז”א ושם הוא מקום גילוי החסדים כנז’ והם מאירים באלו הציציות ומלבינים אותם ואז הם ניכרים ונתגלים ולפיכך אין תליית הציציות ניכר אלא בסיום הטלית במקום החזה ועוד כי שם במקום החזה מתגלה היסוד דאבא המאיר אור גדול גם הוא באלו הציציות וע”י כך מתלבנים ומתגלים וזהו הטעם שצריך שהציציות יהיו לבנים כנודע בסוד התכלת והלבן ואם תאמר והרי הטלית הוא א”מ לכל ז”א כולו כנ”ל א”כ איך הציציות מתגלים בחזה והרי עדיין אין הטלית נפסק שם והוא מתפשט יותר למטה וי”ל כי כיון שהטלית איננו מושג אלינו כלל ואינו אלא לזכר בעלמא ולהכיר איך הציציות יוצאין ממנו ולכן אין אנו חוששין אליו וזהו הטעם שארז”ל ששיעור הטלית הזה הוא כדי שיכסה ראשו ורובו ולא יותר ושיעור זה הוא עד מקום החזה כי כיון שאין לנו השגה בו וגם שכבר הציציות נתלבנו במקום החזה ונתגלו שם לכן אין אנו חוששין אל הטלית שיכסה למטה מן החזה ודי שיהיה שיעורו עד החזה כנז’ אשר זהו שיעור ראשו ורובו לפי שלמעלה מן החזה יש ה’ ספי’ כח”ב חסד גבורה שהוא מחצית הי”ס ויש עוד שליש העליון של ספי’ הת”ת עד החזה שבו ומ”ש רז”ל שיכסה ראשו ורובו של קטן הטעם הוא לפי שאלו הציציות הם ממוחין דעיבור הנק’ מוחין דקטנות ולכן תלו הדבר בקטן ולא בגדול ונמצא כפי זה שצריך להקפיד בשיעור רוחב הטלית שיקיף כל ראשו וגם כל גופו עד החזה פנים ואחור ודי בזה ונראה לע”ד ששמעתי ממורי ז”ל כי טלית בגימ’ עשר הויות דאלפין שהם בגימ’ מ”ה להורות כי הוא א”מ לי”ס דז”א אשר הוא סוד מילוי אלפין דמ”ה כנודע ואני מסופק בזה ולהיות כי הציציות הם ממוחין דקטנות אשר קדמו אל המוחין דגדלות לכן צריך להקדי’ ולהניח הציצית קודם התפילין ואפילו הטלית הגדול של העיטו’ לסיב’ הנז’ הפך סברת קצת המקובלים המניחים התפילין קודם הציצית הגדול אחר שהניחו ציצית קטן ומכ”ש שאין לעשות כדברי האחרים האומרים שהתפילין קודמין לכל בחי’ הציצית ומי שיעיין בס’ הזוהר ימצא האמת כדברינו וא”ת מאחר שהציציות הם ממוחין דקטנות והם עיקר המצוה כי הטלית עצמו אינו אלא זכר בעלמא א”כ למה הקטן פטור מהציצית והתשו’ כי אין הקוצין דמוחין דקטנות גדלים ונעשים ציציות תלוין עד החזה ועד רישא דנוק’ אלא בהמשך הזמן עד אשר נכנסו המוחין דגדלות והם הולכים וגדלים מעט מעט כי הרי לסיבת קדימתם בזמן נתארך שיעור אורכן יותר מן הנימין והשערות כנ”ל:

ונשלים עתה לבאר ענין תליית הציציות בארבע כנפות הטלי’ כי הנה ביארנו למעל’ כי הטלית עצמו הוא אור המקיף הגדול לכל הי”ס דז”א עד סוף היסוד שלו וכבר הודעתיך כי ג’ גבורות התחתונות מן הה’ גבורות אשר ביסוד דז”א הם לבדם ממותקו’ עם החסדים אשר שם כמבואר במקומו ולכן אין להטיל ציציות בטלית עד שירחיק ג’ אצבעות בלבד מסיום שפת הטלית כלפי מעלה לפי שלמעלה ממקום זה אע”פ שנתגלו החסדי’ עכ”ז עדיין לא נמתקו הגבורות וע”כ אין הציציות מתגלות אלא בג’ אצבעות התחתונות שהם ענין ג’ גבורות הממותקות כנז’ והיותם נק’ אצבעות הוא במה שהודעתיך כי אלו החסדים והגבורו’ שבדע’ ז”א הם מבחי’ ב’ הזרועות דא”א וה’ אצבעות הימנים הם החסדים וה’ אצבעות השמאלים הם הגבורות:

גם ארז”ל שלא יפחות מקשר גודל והוא שיעור חצי אצבע של הגודל וטעם הדבר הוא במה שהודעתיך כי סדר האצבעות כך הם גודל חסד אצבע גבורה אמה ת”ת קמיצה נצח זרת הוד והנה כאשר החסדים שנפלו ביסוד דז”א חוזרים משם לעלות בסוד אור חוזר ממטה למעלה להגדיל את ז”א כנודע הנה אז מסתלקת ההארה והמיתוק של הגבורות אמנם אין הסתלקותם שוות כי הגבור’ שבגבורות חוזרת כולה ואובדת את מיתוק שלה ות”ת שבגבורות נמתקת כולה לפי שכשעולים החסדים מתמתקי’ ג’ גבורו’ הנק’ חג”ת ונמצא כי הת”ת שבהם ממותקת ב’ פעמים כמו שיתבאר במקומו ולכן כולו נמתק אבל החסד שבגבורות אינו נמתק כ”א חציו לפי שלהיותו בחי’ גבורה נשאר חציו התחתון בלתי מיתוק כי הוא רחוק מן החסדים אחר שעלו למעלה ולהיותו בחי’ החסד שבגבורות וגם לפי שכבר נמתק בתחי’ לכן חציו העליון נמתק ונמצא כי הוא ממוצע ולכן אנו הולכין אחר המיצוע ואין אנו משערי’ אלא באמצע שהוא החסד שבגבורו’ ולכן לא ירחיק אלא כמלא קשר גודל שהוא חציו של גודל כי הגודל אין בו אלא ב’ קשרים והגודל הוא החסד שבגבורה וממוצע שבכולן ולכן ארז”ל כי לא ירחיק מקשר גודל כלפי מעלה ולא יקרב כלפי מטה פחות משלש אצבעות ואעפ”י שג’ האצבעות האלו הממותקות הם נצח והוד ות”ת כנודע והנה הם אמה וקמיצ’ וזרת עכ”ז שם אצבע הוא כולל בכולן לפי שכולם הם גבורו’ והגבורו’ שבהם נק’ אצבע כנז’ ולכן כלם נק’ גבורות ואצבעות על שמה. ואמנם הטעם למה אלו הג’ אצבעות נמדדות ברחבן ולא באורכן ומלא קשר גודל הוא לאורכו הטע’ הוא במה שהודעתיך כי הגבורות הם יורדו’ בתחילה ביסוד דז”א ואח”כ יורדים שלשה החסדים המגולים וממתקין אותם וכאשר יורדין אלו החסדים יורדין אחד לאחד ולא בדרך קוים ואעפ”י שהגבורות הם שם דרך קוים אין החסדים יורדין רק אחד לאחד ולכך משערים ג’ אצבעות ברוחבן זו ע”ג זו להורות מיתוקן שבדרך ירידה אבל כשהיא דרך עליה אז כולן עולות דרך הקו האמצעי ואינן נוגעין לא בקו ימין שהוא הנצח ולא בקו שמאל שהוא ההוד וטעם הדבר הוא לפי שאם היו מתפשטין ועולים דרך קוים היו מאירים גם בשתי הגבורות של נצח והוד פ”ב בדרך עליה והיה מתמעט אור החסדי’ העולים ועל כן עלו דרך קו האמצעי בלבד אבל בהגיעם אל שתי הגבורות העליונות אשר לא נמתקו בתחי’ אז הם מתפשטים בדרך קוים כי למתקן נמצא אין מי שיתמתק ב”פ בעליה ובירידה אלא הגבורה הנק’ ת”ת בלבד. גם נמצא כי כשעולין דרך עליה אינן עולין זה ע”ג זה אלא דרך קו האמצעי בלבד ביושר ואינו עולה מן ההוד אל נצח ומן הנצח אל הת”ת ומשם לחסד והגבו’ ואם הדבר היה כך היה צריך שנמדוד ג’ אצבעות אלו זה ע”ג זה אבל כיון שהם עולם מעומד ביושר דרך קו אמצעי לכן אנו משערין קשר הגודל בהיותו זקוף ולא לרחבו ואעפ”י שהוא עולה דרך הקו האמצעי שהוא הת”ת ולא דרך הגודל שהוא החסד כבר ביארנו למעלה כי אנו משערים במיצוע שהוא הגודל הנק’ חסד כנ”ל:

ואחר שביארנו ענין הטלית והציצית נבאר ענין העטיפה כי הנה נוק’ דז”א בתחילה היא עומד’ באחורי הז”א כנודע ולכן כשמתעטף האדם בטלית צריך שיאחוז בצד הימיני של הטלית בשתי הציצית שבו וישליכם לצד שמאל סביב גרונו על הכתף השמאלי לאחור כדי שיגיעו הציציו’ ברישא דנוקבא העומדת שם באחו’ בצד שמאל כנודע דנוק’ בשמאלא אתאחדת שהם הגבורות ושתי הציציו’ האחרות השמאלים ישארו תלויים דרך פניו של אדם ולא באחור וטעם לזה הוא כי הנה אלו ד’ ציציות יוצאין מן ד’ מוחין ולכן שתי הציציות לבדם שהם בחי’ חסדים וגבורות אשר במוח הדע’ ניתני’ לנקבה בהיותה בצד האחור וכאשר חוזרת פב”פ אז לוקחת גם שתי הציציו’ האחרים שנשארו בפניו של האדם שהם מן החכמה והבינ’ ואעפ”י שכל ד’ ציציו’ הם חד קוצא דשערי וכולם נמשכין דרך האחור עכ”ז להיותם בתוך הטלית שהוא האור המקיף הגדול ואלו בפנים ממנו כנודע לכן האור המקיף של הטלית הוא מוליך את אור ב’ הציציות האלו דרך היקף מבחוץ סביבות ז”א וממשיכן כנגד פני ז”א ונשארים שם. גם יש אופן אחר והוא כי להיות מקום גילוי הציציות במקום שמתגלים החסדי’ שהוא מן החזה ולמטה כנ”ל לכן האור שלהם בוקע דרך האמצע של ז”א ועובר בתוך גופו של ז”א ממש ויוצאים דרך הפנים. עוד יש אופן אחר והוא כי המציאות הנז’ נחלק לב’ לפי שהיסוד דאבא הוא באמצע גופו דז”א ונמשך בתוכו ויש ג”כ חלק אור הציציות שבוקע בתוכו ויש שמקיף וסובב אל היסוד של אבא ויוצא דרך פני הז”א והרי הם ג’ בחי’ וכולם נמצאים בבת אחת ולכן כאשר אנו מגיעים לו’ ק”ש דשחרית ביוצר אור אנו אוחזין בד’ ציציות ומשימין אותם בחזה להורות כי עתה שימשכו המוחין והחסדים למטה יאירו כולם דרך פנים וכנזכר בהגהות מיימוני בשם המדרש ע”פ כל עצמותי תאמרנה כו’ וזה מש”ה תוחלת ממושכה כו’ כי על הבחי’ המקיפות וסובבות נאמר תוחלת ממושכה ועל האורות אשר עוברות דרך יסוד דאבא עצמו נאמר ועץ החיים תאוה באה:

והנה ענין טלית דז”א כבר נתבאר ועוד יש בחי’ טלית של יעקב כנודע אצלינו ענין יעקב היוצא בפני ז”א מן החזה ולמטה וענין הטלית עצמו שלו יובן מן הטלית של ז”א הנ”ל כי גם ביעקב יש בו שערות בראשו ומהם נעשים בחי’ הציציות שבו כנ”ל כי הציציות נעשים מבחי’ השערות של הקטנות הנק’ קוצין כנ”ל אמנם בז”א שיש לו ב’ נשים מאחוריו שהם לאה ורחל צריך ג’ בחי’ שער הא’ דמוחין דגדלות לעצמו והנימין דיניקה ללאה והקוצין דעיבור לרחל אבל יעקב אין לו רק אשה א’ לבד הנקרא דור המדבר כמבואר אצלינו ולכן אין צורך לו אלא ב’ בחי’ שער א’ לעצמו וא’ לנוקביה ודע שאין להקפיד להניח סימן בטלית לשים תמיד צד א’ של הטלית על הראש כמו שנוהגים האשכנזים כי אין שורש למנהג ההוא:

שער הכוונות – דרושי כוונות קריאת שמע דרוש ב
דרוש ב’:

בענין שינוי והפרש שיש בארבע בחינות של הק”ש שבכל יום והם הק”ש שאומרים בסדר הקרבנות פסוק ראשון דשמע ישראל ובשמל”ו בלבד וק”ש דשחרית וק”ש דערבית וק”ש שעל המטה הנה לקמן יתבאר ענין ק”ש דשחרית דיוצר באורך גדול ומשם תלמד לכל אלו הד’ ק”ש והנה שם יתבאר כי טרם שנאמר ק”ש דיוצר כבר היו בז”א כל המוחין דקטנות חוץ מן המקיף מצד אבא אשר זה נכנס במלת ישראל ואח”כ במלת אחד נכנסים המוחין דו”ק דגדלות לפי שכבר כל הקטנות נגמר לכנס בתחילה ולכן אלו המוחין הנכנסים בו עתה בזו”ן במלת אחד הם מזווג או”א אשר הם המשיכו אותם המוחין מלמעלה מן החיצוניות דעתיק כי מן הפנימיות דעתיק א”א להמשיך עד זמן ביאת הגואל במהרה בימינו אמן והנה הקריאת שמע דסדר הקרבנות דשחרית הוא גרוע מן הקריאת שמע דיוצר דשחרית לפי שבמלת ישראל נכנסים יחד פנימי דאבא ומקיף דמצד אמא דקטנות ביחד ואח”כ במלת אחד נכנס מקיף דאבא יחד עם המוחין דו”ק דגדלות ולכן אין כח באו”א אז להמשיך מוחין הנז’ ע”י זווגם אלא מן פנימיות דאריך בלבד ולא מלמעלה דעתיק. והק”ש דערבית גרוע מק”ש דסדר הקרבנות כי במלת ישראל אינו נכנס בז”א רק הפנימי דאבא דקטנות בלבד כי המקיף דאימא כבר היה בו בתחילה. ובמלת אחד נכנס מקיף דאבא עם המוחין דו”ק דגדלות ואז אין או”א ממשיכין המוחין אלא מן החיצו’ אריך בלבד והק”ש שעל המטה גרוע מכולם כי במלת ישראל אינו נכנס בז”א אלא המקיף דאימא דקטנות בלבד כי כבר ביארנו כי לעולם א”א לז”א שיחסר ממנו הפנימי דאימא דמוחין דקטנות ובמלת אחד נכנסים בו פנימי ומקיף דאבא דקטנות עם ו”ק דמוחין דגדלות ואז אין או”א ממשיכין להם מוחין אלא מחיצוניו’ או”א עצמן כי מפנימיות עצמן אין שום זמן שימשכו מוחין. ושאלתי טעם הדבר ממוז”ל והשיב לי כי כ”כ הוא פנימיות דאבא כמו חיצוניו’ דעתיק ואיני מבין דבריו אלה [עיין שערי רחמים שאלה פ"ד פ"ה] מה פירושם והרי לך סדר ד’ מיני ק”ש מלמטה למעלה בתחי’ הגרועה מכולם הוא ק”ש שעל המטה ואחריו ק”ש דערבית. ואחריו ק”ש דקרבנות ואחריו ק”ש דיוצר וזה המעולה שבכולם ולעולם אין הו”ק דגדלות נכנסים במלת אחד עד שיכנסו כל המוחין דקטנות לגמרי אמנם השינוי הוא בסדר כניסת המוחין דקטנות כנז’. והנה כפי ערך שלימות המוחין דקטנות שיש לו אז טרם שיאמר ק”ש כך כפי הערך ההוא מושכין או”א מוחין דזו”ן מלמעלה כי הנה הכלל הוא שלעול’ הזווג של או”א הוא להוריד אורות עליונים מן המדרגות שלמעלה מהם אל המדרגות שלמטה מהם אבל לא כל הזווגים שוים כמ”ש:

שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ג
דרוש ג’ בענין הציצית וק”ש וב’ מקושרים יחד וצריכין אנו לבאר תחילה ענין המוחין דז”א כדי שיובנו אלו הדרושים. הנה נתבאר אצלינו כי בז”א יש מוחין מצד אבא ומוחין מצד אימא והמוחין דמצד אבא באים מלובשים בתוך נה”י דאבא והמוחין דמצד אימא באים מלובשים תוך נה”י דאימא ואחר כך נתלבשו נה”י דאבא תוך המוחין עצמן דמצד אימא וכל הבחי’ האלו מתלבשים ביחד תוך ז”א והנה המוחין דאבא נק’ חכמה ובינ’ חסד וגבורה וכן המוחין של אימא נק’ ג”כ כך ומהם נמשכים המוחין דז”א כי מד’ מוחין דאבא נמשכין ד’ מוחין אל ז”א מלובשים תוך נה”י דאבא ומד’ מוחין דאימא נמשכין ד’ מוחין מלובשים בנה”י דאימא. האמנם יש חילוק בין המוחין דאבא למוחין דאימא כי מוחין דאבא הם כולם בחי’ שמות של הוייות במילוים. ודאימא הם שמות דאהיה במילוים אבל אין זה שאנו מדברים עתה אלא בחכמה ובינה בלבד דאבא או דאימא ואח”כ נבאר ענין ב’ המוחין האחרים הנק’ חסד וגבורה דאבא או דאימא וגם דע כי אין אנו מדברים עתה אלא במוחין דו”ק הנכנסים בז”א בעת ק”ש כי אח”כ בזמן הגדלות יורדין אלו המוחין בחג”ת דז”א ובאים לו מוחין אחרים לחב”ד שלו כמבואר שם בענין הק”ש וזכור ואל תשכח ענין זה:

עוד יש חילוק בין חכמה דאבא לבינה דאבא עצמו והוא כי אמת הוא ששניהם הם הויות וכנז’ לפי שלעולם באבא הכל הוא בחי’ הויות אבל ההפרש הוא כי חכמה דאבא הוא הוי”ה בד’ אותיות אבל בינה דאבא היא הוי”ה בג’ אותיות לבד והם יה”ו לפי שאע”פ שהוא בחי’ אבא עכ”ז היא בינה שבו ולכן אין בה רק ג’ אותיו’ יה”ו להורות כי היא בגימ’ אהי”ה אלא שאינה רק הוי”ה העולה בגי’ אהי”ה. נמצא כי להיותה מצד אבא היא הוי”ה, ולהיותה מצד בינה היא יה”ו העול’ כמנין אהיה כנז’, וחכמה ובינה שבאימ’ הם על דרך הנז’ כי שתיהן בחי’ אהי”ה אלא שחכמה דאימא היא אהיה, ובינה דאימא היא אה”י, אמנם החסדים והגבורות להיות שאינן מוחין ממש אלא מכריעין לכך אינם לא שמות הויה ולא שמות אהיה כי שתי שמות אלו אינן אלא בחכמ’ ובינה בלבד כנודע, אבל החסדים והגבורות בין אותם דאבא ובין של אימא הם בחי’ אחרת והוא שמו’ אהו”ה הנרמז בפ’ א’ת ה’שמים ו’את ה’ארץ כנז’ בזוהר בפ’ בראשית בכת”י, והחילוק שיש בין אבא לאימא הוא כי אבא הוא שם אהו”ה בין בחסדי’ בין בגבורות ואין הפרש ביניהם אלא במציאות מילוי השם, אבל החסדים והגבורות דאימא הם ג’ אותיות אה”ו לבד, והחילוק שיש בין החסדים להגבו’ הוא במציאות מילוי השם והנה כאשר נזדווגו או”א להוציא מאלו המוחין שלהם טיפות כדי שיהיו מוחין אל ז”א נתערבו יחד כולם בתוך היסוד של אימא שהו’ הרחם שלה ע”ד מה שביארנו בענין עיבור הראשון דז”א של בחי’ תלת כלילן בתלת שאמרנו שנק’ שם אהיה בסוד ד’ בתי תפילין של ראש, וביארנו כי הטעם הוא לפי שהיו ז’ בחי’ של מלכים ונכללו זה בזה בעת העיבור ונמצאו שהם ג”פ ז’ שהם כ”א כמנין אהיה, והנה גם בעיבור הזה של המוחין היה כך כי נכללו אלו ד’ מוחין אלו באלו ונמצא כי מוח החכמה כלול מד’ מוחין האחרים שהם חו”ב וחו”ג ועד”ז ג’ מוחין האחרים ונמצא כי הם ד’ מוחין כ”א כלול מד’ מוחי’ האחרים הם י”ו בחי’ וכל ד’ מוחין הכלולים במוח הא’ נק’ כולם חכמה, וד’ הכלולים במוח הב’ נק’ כולם בינה וכן השאר וכל זה הוא במוחין דאבא, ועד”ז ג”כ במוחין דאימא:

וזה סדר כל אלו המוחין בקיצור נמרץ מוח חכמ’ דאבא כולל ד’ מוחין והם ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן. חכמה יוד ה”י וי”ו ה”י. בינה יו”ד ה”י וא”ו ה”י. חסד יו”ד ה”א וא”ו ה”א. גבורה יו”ד ה”ה ו”ו ה”ה [רל"ב] מוח בינה דאבא הוא ג”כ על סדר הנז’ אלא שהן מן ג’ אותיות חכמה יו”ד ה”י וי”ו בינה יו”ד ה”י וא”ו. חסד יו”ד ה”א וא”ו. גבורה יו”ד ה”ה ו”ו [מקו"ם] מוח חסד דאבא הוא שם אהו”ה ע”ד המילוים הנז’ אלא שהשם הד’ ביודין והוא”ו שבו חסרה כזה. [תר"ו] חכמה אלף הי ויו ה”י בינה אל”ף ה”י וא”ו ה”י. חסד אלף הא ואו הא. גבורה אלף הי וו הי:

מוח גבורה דאבא הוא שם אהו”ה ג”כ וסי’ מילויו הוא יהא”ה ר”ל יודין ההין אלפין ההין אלא שג’ ווין הא’ שבג’ השמות הם חסרים והואו האחרו’ שבשם הד’ היא מלאה באלף, כזה. [תקע"ה] חכמה אלף ה”י ו”ו ה”י. בינה אל”ף ה”ה ו”ו ה”ה. חסד אלף ה”א ו”ו ה”א. גבורה אלף ה”ה וא”ו ה”ה וזה חשבונם כדי שלא תטעה מוח חכמה הם ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן גימ’ רל”ב. מוח בינה הם נ”ז מ”ח ט”ל מ”ב סך הכל גי’ קפ”ו. מוח חסד הם קס”ג קנ”ד קל”ו קנ”ג גי’ תר”ו. מוח גבורה הם קנ”ג קמ”ג קל”ה קמ”ד גימ’ תקע”ה. וסך כללות כל הי”ו מוחין דאבא הם אלף תקצ”ט:

וזה סדר מוחין דאימא. מוח חכמה דאימא ד’ אהיה ב’ דיודין וא’ דאלפין וא’ דההין כזה. [תרי"ו]. חכמה אלף ה”י יו”ד ה”י. בינה אלף ה”י יו”ד ה”י. חסד אלף ה”א יו”ד ה”א, גבורה אלף ה”ה יו”ד ה”ה:

מוח בינה דאימא הם על סדר הנז’ אלא שהם מן ג’ אותיות אה”י כזה. [תק"ע]. חכמה אלף ה”י יו”ד. בינה אלף ה”י יו”ד. חסד אלף ה”א יו”ד גבור’ אלף ה”ה יו”ד:

מוח חסד דאימא הם כדוגמת מוח חסד דאבא אלא שהם מן ג’ אותיות כזה. [תקנ"ה]. מוח חכמה אלף ה”י וי”ו. מוח בינה אלף ה”י ואו. מוח חסד אלף ה”א וא”ו. מוח גבורה אלף ה”י ו”ו מוח גבורה דאימא דוגמת גבו’ דאבא אלא שהיא מג’ אותיו’ כזה. [תקל"ד]. חכמה אלף ה”י ו”ו. בינה אלף ה”ה ו”ו. חסד אלף ה”א ו”ו. גבורה אלף ה”ה וא”ו ואכתוב חשבונם. חכמ’ דאימא קס”א קס”א קמ”ג קנ”א ס”ה עולים תרי”ו. בינה דאימא קמ”ו קמ”ו קל”ז קמ”א וכולם הם תק”ע. חסד דאימא קמ”ח קל”ט ק”ל קל”ח וכולם הם תקנ”ה. גבורה דאימא קל”ח קל”ג קכ”ט קל”ד. וכולם הם תקל”ד. והנה סך כל המוחין דאבא אלף תקצ”ט, וסך כל המוחין דאימא שני אלפי’ רע”ה, וסך שניהם יחד הם ג’ אלפים תתע”ד, הנה נתבאר בחי’ המוחין היוצאים מן או”א לז”א בעת ק”ש אשר אח”כ נעשים בחי’ מוחין לז”א לחג”ת שבו בעת תפלת י”ח כמו שיתבאר במקומו:

אבל דע כי אשר אלו המוחין נכנסין להתלבש תוך נה”י דאבא או דאימא אינם נכנסים כסדר הזה. אמנם הם מתערבין באופן אחר והוא כי הב’ מוחין דחכמה וחכמה דאו”א ושני המוחין דחסדים וחסדים דאו”א כולם מתלבשים תוך נה”י דאבא באופן זה חכמה דאבא בנצח דאבא והוא מוח חכמה דז”א. וחכמה דאימא בהוד דאבא והוא מוח בינה שבז”א. וחסד דאבא ביסוד דאבא והוא מוח חסדים שבז”א וחסד דאימא ביסוד דאבא והוא מוח הגבו’ שבז”א נמצא שהחכמה והחסד דאימא להיותם נקבות כאשר מתלבשי’ בנה”י דאבא נקרא בינה וגבורה. וגם נמצא כי המוחין דאבא כולם חכמו’ וחסדים וכולם רחמים. אבל שני המוחין דבינה ובינה דאו”א ושני המוחין דגבו’ וגבו’ דאו”א כולם מתלבשים תוך נה”י דאימא באופן זה. בינה דאבא בנצח דאימא והיא מוח חכמה בז”א. בינה דאימא בהוד דאימא והוא מוח בינה בז”א. גבורה דאבא ביסוד דאימא והוא מוח חסדים שבז”א. גבורה דאימא ביסוד דאימא והוא מוח גבורה שבז”א. ונמצא כי הבינה והגבורה דאבא להיותן דכורין בהתלבשם בנה”י דאימא נחשבין לבחינת חכמה וחסד, ונמצ’ כי מוחין דאימא כולם בינות וגבורו’ וכולם דיני’. והנה סיבת התלבשו’ אלו המוחין מעורבין שלא כסדרן הוא בסוד הנז’ בס”י הבן בחכמה וחכם בבינה שצריך לשתף בינה בחכמה וחכמ’ בבינה ולמזגם יחד. ועוד כי בהיותם כך אין חיבור גדול מזה ובזה נמצ’ איך או”א שריין כחדא דלא מתפרשן לעלמין וכ”ז נעש’ ע”י זווג או”א וע”י העיבור שבתוך אימא נתערבו ונעשו כסדר הנז’:

והנה במש”ל דאימא אין בה רק ג’ אותיות יה”ו ית’ לך מ”ש בתיקונים ובזוהר כי שם יה”ו הוא באימא וז”ל בתיקון י”ט דמ”א ע”ב דכל שמא מג’ אתוון באימא איהו כו’ והנה שם יה”ו הוא גימ’ אהיה שהוא ג”כ באימא והוא לפי שהוא בבינה דאבא הנק’ ג”כ בינ’ ובפרט אחר העירוב הנז’ כשנתלבשו תוך הנה”י שאמרנו כי זו הבינ’ דאבא נעשית חכמה במוחין דאימא ונמצא כי שם יה”ו הוא בבינה. ויש טעם בזה לפי שנודע שסוד ד’ אותיו’ הוי”ה נרמזות באו”א וזו”ן ולכן אבא הכולל את כולם יש בו כל הד’ אותיו’ אבל אימא שאינה כוללת אלא השלשה שלמטה ממנה אין בה רק ג’ אותיות ואף שיש להקשות כי כפי זה היה ראוי להיות בה ג’ אותיות הו”ה לא ג’ אותיות יה”ו כבר תירצתי זה במקומו. גם בזה תבין למה הוי”ה דמילוי ס”ג הוא באימא. והוא כי הנה בד’ שמות יה”ו אשר בבינה דאבא שנעשית חכמה במוחין דאימא כנז’ יש בהם ל”א אותיו’ וה”ס שם א”ל היוצא מהוי”ה דס”ג שהם ג’ יודין ואלף שיש בהוי”ה זו אשר הם שרש אל הוי”ה דס”ג כנודע וכנרמז בפ’ פינחס בר”מ רמ”ו ע”ב. והטעם הוא לפי שהיא חכמה דמוחין דאימא ולכן הג’ יודין וא’ שהם שרש הוי”ה דס”ג יוצאים מחכמה דאימא. גם בזה תבין כי לעולם כל הוי”ה היא באבא, וכל אהיה היא באימא, אבל כאן שהיא בינה דאבא ואח”כ נעשית חכמה דאימא לכן מכח זה לקחה וקנתה אימ’ הויה דס”ג, אבל בתחלה לא היתה אלא שם של אהי”ה לבד כנודע:

אמנם שאר ל”ב דמספר הוי”ה דס”ג הם יוצאים מן בינה דאימא שיש בה ל”ב אותיות ועמהם נשלמת אימא בשם ס”ג. והרי ביארנו לך איך יש הוי”ה דס”ג באימא אעפ”י שאין בה הוי”ה אלא אהיה. והוא כי מאלו השני מוחין הראשונים שהם חו”ב נעשית בה בחי’ ס”ג שלם כנז’ אבל השני מוחין אחרים שהם חו”ג הם מכריעין ואינם מוחין ממש כנ”ל אבל השרש דס”ג שהוא שם א”ל יוצא מחכמה שבה שהיא הראשונ’ ושאר אותיו’ ס”ג שהם גי’ ל”ב יוצאים מבינה דאימא שבה יש ל”ב אותיות בד’ שמות אה”י במילוי כנז’ וזכור כלל זה:

ובזה תבין ג”כ מ”ש בזוהר בראשית דף י”ח ע”ב ה’ אלקינו ה’ גוונין סתימין דלא אתחזן ואתקשרן אל מקום א’ יחוד’ חדא עילא’ כו’ יחודא עילאה שמע ישראל ד’ אלקינו ד’ אחד דא לקבל דא יקוו המים מדידו דקו ומשחתא כו’ וענין זה ביארנוהו בסוד ק”ש ע”פ שמע ישראל כי אז נכנסין כל אלו המוחין בז”א במלת אחד כי הוא סוד א”ח ז”א ד’ נוקביה המקבלים אלו המוחין וגם יש בו פי’ אחר כי הא”ח שהוא ז”א מקבל ד’ מוחין ונמצא כי גם פסוק יקוו המים ה”ס כניסת המוחין ברישא דז”א בסוד מדידו דמשחתא דקו המדה כנז’ אצלינו שם. והנה אומרו אל מקום א’ ירמוז כי המוח חכמה דאימא הנה הוא ד’ שמות יה”ו במילואם כנ”ל והם בגי’ מקום והם ל”א אותיות והם נכנסין בזו”ן הנק’ אחד וזהו אל מקום אחד:

ומוח בינה דאימא יש בה ד’ שמות אה”י והם בג’ תק”ע שה”ס מ”ן דאימא והם נמשכין ממוח הבינה שבה וה”ס ה”ג מנצפ”ך כפולות שהם בגי’ תק”ע. ומוח בינה דאבא הם בגי’ תרי”ו ועם כללות הד’ שמות הם בגי’ כתר והוא במה שידעת כי כל כתר דז”א הוא מצד אימא כנז’ בתיקונים ומוח חסד דאי’ שהיא גבו’ דאבא הוא גימ’ תקנ”ה ועולה כמנין ג”פ א”ל במילוי והנה גבורה דאבא הוא חסד דאימא כנז’ וכבר ידעת כי שם א”ל הוא בחסד. גם ג’ שמות של א”ל הם בסוד אל שדי א”ל הויה א”ל אדני כנודע אצלינו בסוד בי”ע ומוח גבורה דאבא שהיא חסד דאימא הוא בגי’ תקע”ה שה”ס ב”פ מנצפ”ך שהם אותיו’ כפולות ונכללין החמש’ בחמשה האחרים שהם יותר בחי’ חסדים והרי הם תקע”ה ובזה תבין כי גם ביד ימין יש בה מנצפ”ך לפי שהם מגבורו’ דאבא והם ביד ימין ובקו ימין וכבר נתבאר ענין המוחין דז”א מצד אבא ומצד אימא אותם הנכנסי’ בפסוק שמע ישראל בעת ק”ש כנ”ל:

שער הכוונות – דרושי כוונות קריאת שמע דרוש ג
דרוש ג’:

בענין ד’ מיני יחודי ק”ש שעל המטה ושל ערבי’ ושל שחרית בס’ הקרבנות ושל שחרית בתפלת יוצר ולעיל בדרוש שקדם ביארנו כי כל השינוי הוא במלת ישראל בסד’ כניסת המוחין דקטנות ונבאר עתה הדרוש הזה יותר באורך בע”ה:

דע כי ארבע מיני זווגים הם ר”ל כי הנה נודע הוא שכאשר מזדווגים זו”ן כונת זווגם הוא כדי להוריד נשמות לתחתונים בעוה”ז. וכבר נתבאר אצלינו כי טיפת הזווג אינה משלהם עצמם אמנם הם צריכים לקחתה בתחלה ממי שלמעלה מהם כיצד הרי כאשר זו”ן מזדווגים הנה הז”א הוא נוטל טפת הזווג ההוא מתחל’ מן או”א ואח”כ נותנה ז”א בנוקבא בעת הזווג. וכן אבא לוקח לצורך זווגו בתחלה מלמעלה ממנו כגון מא”א ואח”כ נותנו לאימא בסוד זווג. ונדבר עתה בענין זווג זו”ן הנה פשוט הוא שאין זווגם שוים בכל הזמנים וגם כמה מיני זווגים יש בו אם בחינת זווג ישראל ורחל ואם זווג ישראל ולאה ואם זווג יעקב ורחל ואם זוג יעקב ולאה כו’ וגם נתבאר אצלינו סדר מעלת הזווגים כי הנה יש זמן שהטפה של זווג דז”א נמשכת מן אבא בלבד פי’ ממה שהוא חלקו של אבא ולפעמים מושך הטיפה יותר מלמעלה שהוא מן אריך. ולפעמים מושך יותר מלמעלה מן עתיק והכלל הוא כי כפי גודל מעלת הזווג דז”א כך מעלת המשכת טיפת זרעו מלמעלה גם דע כי הנה בכל פרצוף ופרצוף יש פנימיות וחיצוניות ולפעמים נמשכת טיפה מן החיצוניות ולפעמים מן הפנימיות. והוא כי לעולם כאשר ז”א ממשיך אותה טיפה מן אבא אינו יונק אלא מן חיצוניות בלבד כי הפנימיות דאבא הוא נחשב כאלו יונק מן עתיק הגנוז ומתלבש תוך א”א. והטעם הוא כי כשנתקן עתיק היו או”א אחו’ באחור ונמצא כי זווג או”א אחור באחור הוא נמשך מתיקון עת”י אלו הם דברי מוז”ל ואיני זוכר הבנתם ופירושם אמנם הכלל הוא כי אין המשכה לעולם אל ז”א אלא מחיצוניותו אבל בא”א ובעתיק יש בהם המשכה מחיצוניותם ופנימיותם:

והנה ד’ זווגים אלו כל אחד נמשך ממקום א’. כיצד זווג תפלת שחרית הוא הזווג המשובח מכל הזווגים שיש בימי החול והוא זווג יעקב ברחל והנה בזווג הזה הוא מושך הטפה מחיצוניו’ עתיק ומשם נמשכין המוחין דז”א בעת ק”ש דיוצר ואז ז”א נותן אל יעקב אותה הטפה כדי שיזדווג הוא יעקב ברחל ובק”ש של הקרבנות גם אז נכנסין מוחין דגדלות בז”א כנודע וגם המוחין ההם תכליתם הם לצורך הזווג הנז’ של יעקב ורחל שבתפלת שחרית בזמן העמידה כי הנה אין זווג אחר בעת הק”ש הזו של הקרבנות ואותם המוחין נמשכין מפנימיות א”א שהיא מדרגה למטה מחיצוני’ דעתיק וניתנים בז”א ומשם נמשך כח אל יעקב להזדווג ברחל בעת העמיד’ כנז’ ואח”כ נבאר צורך ב’ ק”ש אלו לזווג א’ למה הוצרכו שניהם. והזווג דערבית בעת העמידה הוא זווג יעקב בלאה בהיות’ מן החזה דז”א ולמעלה והוא גרוע מזווג יעקב ברחל אשר בשחרית וזווג הזה איננו ממשיך אלא מן המדרגה שלמטה מהשני מדרגות הנז’ והוא מחיצו’ אריך והק”ש שעל המטה הוא לצורך זווג של חצות לילה שהוא יעקב בלאה למטה מן החזה והזווג ההוא איננו ממשיך אלא מחיצו’ או”א הרי ביארנו ג’ בחינות הזווגים כי הזווג הד’ שהוא בתפלת המנחה אין בו ק”ש וכמו שנבאר עניינו בע”ה לקמן:

ונחזור לבאר הטעם למה הוצרכו שני מיני ק”ש לצורך זווג א’ דתפלת שחרית משא”כ בשאר הזווגים והטעם הוא לפי שהמוחין של חצות לילה היו נמשכין מחיצוניות דאו”א ואחר כך נסתלקו כל המוחין לגמרי כנודע כי אחרי כל זווג חוזרין ומסתלקין כל המוחין לגמרי וז”ס הגלות כי בזמן החרבן לא יש למעלה מוחין אלא בעת התפלה בלבד ואח”כ הם מסתלקים שלא יגיע בהם הפגם. וגם ט”א לפי שאין בידינו כח כדי לקיימם כל היום רק בעת התפלה בלבד והנה בזמן תפלת שחרית אשר הזווג ההוא הוא עליון מאד שהוא זווג יעקב ברחל ובפרט כי הם מושכין מן חיצוניות דעתיק והנה הכל הוא ריקם וחסר וא”א להמשיך הכל בפעם א’ שיושלם ז”א מכל המדרגות האלו עד עתיק כי הנה כאשר כתבנו לעיל כי הוא מושך מן עתיק אין ספק שמכ”ש שמושך מכל המדרגות האלו האמנם צריך שיושלם בהם לאט לאט וז”ס טעם מה שתיקנו ק”ש בבקר בעת הקרבנות זולת הק”ש השנית העיקרית אשר ביוצר והנה בק”ש של סדר הקרבנות אנו ממשיכין מן פנימיות א”א. ואח”כ בק”ש דיוצר אנו ממשיכין מן חיצוניות עתיק כנ”ל שהוא מקום יותר גבוה ועליון ואחרי אשר כבר המשכנו די סיפוקו החלק (הא’) הראוי בזווג הזה אנו מזווגים אותם יחד בתפילה של עמידה. הרי לך בהדיא איך מוכרח הוא לומר ב”פ ק”ש לצורך הזווג הנז’ הזה אמנם שאר הזווגים אשר אינם עולים רק מדרגה א’ די להם בהמשכת ק”ש א’ בלבד וכמ”ש בע”ה:

ובזה יתבאר לך ענין מעלת הותיקין שהיו נוהגין להתפלל קודם הנץ החמה וסוד הענין הוא הנה האמת הוא כי לא היה צריך אל הזוג ההוא רק ק”ש אחד כשאר הזווגים. אבל הטעם למה היו בו ב”פ ק”ש הוא לטעם שנתבאר כי כיון שנסתלקו כל המוחין לגמרי לכן צריך להמשיכם בב”פ כי לא יספיק פ”א והנה טעם זה אינו אלא כאשר אנו מתפללים ואומרים ק”ש כאשר האיר היום וזרח השמש והוא יום ממש והענין הוא כי זווג יעקב ולאה שלאחר חצות לילה הנה הוא מתמיד ונמשך כל חצות לילה עד אור הבקר וז”ס ויהי בבקר והנה היא לאה כי עד היות בקר ממש עדיין לאה עם יעקב בזווג יחד במקומה ובפרט במ”ש אצלינו כי יש בחי’ זווג ליעקב עם לאה בסוד אילת השחר שאז התחיל היום להאיר כדמשמע מן הזוהר פרשת וישלח דף קע”ח ע”א ובזה לא יקשה בעיניך אם נראה מזוהר במקום הנז’ שהזווג הוא בעת אילת השחר ובמ”א מהזוהר משמע שהזווג הוא בעת נפילת אפים אחר העמידה. דע כי שני המאמרים הם אמיתים כי זווג דקדרותא דצפרא הוא זווג יעקב עם לאה ודנפילת אפים הם יעקב ברחל ונמצא כי המוחין שבאו מחצות לילה ואילך אינם מסתלקים עד אחר היות היום ברור כי בעת אילת השחר עדיין לא נסתלקו המוחין ולכן כשאומרי’ ק”ש של שחרית קודם הנץ החמה אין טורח כ”כ להחזיר המוחין כי כמעט שלא עבר רגע קטן שנסתלקו ולכן בקל אפשר להחזיר וזהו הטעם שהותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה ועי”כ לא היו צריכים לקרות ק”ש ב”פ בתפלת שחרית. אבל אנו כללות העולם שאין אומרים הק”ש קודם הנץ החמה אלא עד אחר הנץ החמה ממש הנה אז כבר נסתלקו המוחין לגמרי ולא נשאר מהם דביקות ברישא דז”א ולכן אנו צריכין לקרות ב”פ ק”ש כדי להחזיר המוחין ע”י מדרגה אחר מדרגה משא”כ כמנהג הותיקין לפי שהמוחין אשר באו אחר חצות לילה אין צורך לטרוח להחזירם וכמעט שהם חוזרים מעצמם וכאשר אומרים ק”ש אז באים מוחין אחרים חדשים מעולים מאותם שהיו מחצות לילה. אבל עתה אנו צריכין לק”ש הראשונה להמשיך אותם מוחין דחצות לילה. וק”ש הב’ להמשיך המוחין האחרים היותר עליונים וזהו הטעם שתיקנו לומר אות’ הפ’ דשמע ישראל ובשכמל”ו דסדר הקרבנות למי שאינו נוהג כמנהג הותיקי’ האמנם אני ראיתי למוז”ל שאפי’ כשהיה מתפלל כמנהג הותיקין ולומר ק”ש קודם הנץ החמה אפ”ה היה אומר ק”ש ב”פ. והטעם הוא לפי שגם לזה צריך תנאי אחר והוא שאותם שמתפללין תפלת הותיקין וקורין ק”ש עם הנ”ץ החמה צריך שיהיו חסידים גמורים שתועיל כונתם ומחשבתם לקיים אותם המוחים שלאחר חצות לילה שיחזרו מעצמן:

והנה אין כל אדם ראוי לכך בזמנינו זה ולכן אפי’ המתפללים תפלת הותיקין צריך שיקראו ק”ש ב”פ בתפלת השחר. אמנם בתפלת המנחה הוא זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעלה וא”צ לקרות ק”ש והענין הוא כי הלא בשחרית כבר אמרנו ק”ש והמשכנו מוחין עליונים ואע”פ שהם מסתלקים אחר התפל’ עכ”ז נודע כי מדת היום הוא חסד ומדת הלילה הוא גבורה ולכן היום אשר הוא חסד ואין החיצונים שולטין בו כ”כ לפי שהוא יום והחסד גובר בעולם לכן בבא עת תפלת המנחה א”צ לקרות ק”ש וליחד יחוד העליון כי המוחין חוזרים לבא אז מעצמן אבל עכ”ז צריך קצת התעוררות והוא ע”י תפלת המנחה כי הוא ענין זווג ישראל עם לאה וכיון שאנו מתפללין כדי לזווגם אז מתעוררין המוחין העליונים וחוזרין לבא מעצמן מבלתי שנצטרך להביא מוחין חדשים ע”י הק”ש ועיין בדרוש התפילין טעם למה זמן התפילין נוהג ביום ולא בלילה ושם יתבאר לך היטב ענין הדרוש הזה איך ביום אין המוחין מסתלקים לגמרי אבל הם נשארים על ראשו בסוד אורות מקיפין. אמנם בלילה הם מסתלקים לגמרי וע”כ בתפלת ערבית צ”ל פ”א ק”ש כדי לעשות זווג אשר בעת ההוא לפי שאז כבר הוא לילה והדינים גמורים שולטים ולכן צריך לקרות פעם אחרת ק”ש מחדש כדי להמשיך מוחין לצורך הזווג ההוא. גם טעם אחר קרוב אל טעם הנז’ והוא כי בתפלת המנחה סמכנו על הק”ש דשחרית ומן השיריים שנשתייר מן הזווג דשחרית וכן מה שנשאר מן המוחין אחר שנעשה הזווג ההוא דשחרית מן השיריים ההם אנו עושים זווג תפלת המנחה. אבל איננו מספיק גם לעשות בו זווג תפלת ערבית על סמך המוחין דק”ש דשחרית כי כבר כלו ונפסקו בתפלת המנחה. ועם הטעם הזה ית’ לך ט”א למה זווג המנחה אינו מעולה כ”כ כתפלת שחרית אע”פ ששניהם ביום אבל הטעם הוא כי זווג תפלת המנחה הוא מן השיורין דמוחין של תפלת שחרית וגם בזה תבין למה הדינין מתגברין בתפלת המנח’ בסוד כי ינטו צללי ערב הטעם הוא לפי שהמוחין הולכין ומתמעטין אבל עכ”ז עדיין נקרא מדת יום אבל בתפלת ערבית שנפסקו כל המוחין לגמרי ולכן כל שליטת החיצו’ והמזיקין הוא בלילה כנז’ בר”מ פ’ פנחס בלילה אסתתמו תרעי ג”ע ואתפתחו תרעי גהינם דאיהו מרה כו’ כנודע שהדינין וגבורות של הלילה הם גדולים כמה מדרגות יותר מן הדינין שבשעת המנחה כי שליטת וממשלת החיצונים האמיתית אינה אלא בלילה כנודע:

והק”ש שעל המטה אנו צריכין לעשותו מחדש ואינו מספיק בק”ש דתפילת ערבית כמו שהספיק הק”ש דשחרית אל זווג תפלת המנח’ והטעם הוא כי כשהוא עדיין יום אין המוחין מסתלקין לגמרי ולכן במנחה א”צ ק”ש פ”א מחדש משא”כ כשכבר נעשה לילה שאז מסתלקין המוחין לגמרי ולכן צריך ק”ש מחדש לצורך הזווג שיהיה אח”כ בחצות הלילה והטעם שאנו מקדימין לקרות אותה ק”ש בעת השכיבה ית’ במקומו לקמן בע”ה. והנה להיות שעתה הוא לילה ממש יותר מבשעת תפלת ערבית לכן הזווג הזה הוא גרוע ואינו כ”כ מעולה ולכן אינו מושך אלא מחיצוניו’ או”א בלבד כנ”ל והרי נתבאר שני חילוקים שיש באלו הארבעה מיני ק”ש והחילוק הא’ שביניהם הוא בענין המשכתן אשר אין המשכתן שוה והחילוק הב’ הוא בענין הזווגי’ הנמשכין מהם כי אינם שוים:

שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ד
דרוש ד’:

ונבאר עתה ענין הציצית דע כי הציצית הוא הארות יוצאים מאלו המוחין הנז’ בסוד אור מקיף היוצא מן אוה”פ של המוחין דרך שערות ז”א כנ”ל בדרושים הקודמים בענין הציצית כי סודו הוא אור מקיף וכל מ”ש בענין הציצית בדרוש הזה הוא בבחי’ אור מקיף ואל תטעה עם היות שאנו מבארים דרך סתם והטעם הוא כי כל מה שיש במוחים הפנימים הוא ממש כך במוחין דאור מקיף דרך השערות בסוד ציציו’ כנ”ל:

ודע כי ב’ מיני ציציו’ הם התכלת והלבן ר”ל כי בזמן שב”ה קיים היה חוט תכלת עם הלבן ובזמה”ז לא יש כי אם לבן. והענין הוא כי כבר נתבאר ב’ מיני בחי’ מוחין יש בז”א אם מצד אבא אם מצד אימא אמנם המוחין דמצד אבא אין לנו עתה עסק בהם לפי שהאור היוצא מהם הוא סוד הציץ של כ”ג שהוא ממוחין דאבא ולכן נקרא ציץ דכורא כנז’ בפ’ שלח לך דף קע”ד ב’ בר”מ וע”ש. אבל הציצית הוא ממוחין דאימא ולכן נקרא ציצית בלשון נקבה וזהו הטעם שציץ של כ”ג היה נתון למעלה מן התפילין ולמטה מן המצנפת והטעם הוא כי גם התפילין הם אורות מוחין דאימא כנז”ל אבל הציץ הוא ממוחין דאבא וזהו הטעם שהיה מפותח על הציץ קדש לה’ כמו שידעת שכל קדש הוא באבא בסוד קדש לי כל בכור. ונודע כי כל קדושה היא בסוד המוחין ובפרט באלו מוחין דאבא וגם במה שהודעתיך באד”ר דקכ”ח ע”ב בענין ת’ אלפי רבוא עלמין דאתפשטו מחוורא דרישא דא”א כי אבא הוא הוי”ה דע”ב דיודין ובה ד’ יודין וכל יו”ד כלולה מק’ וה”ס ק”ש ועם הד’ יודין עצמן הרי קדש, והיה אור המוחין דאבא בוקע משני צדדי האזנים ובמצח, אור החכמה וחסד מצד ימין. ואור בינה וגבורה מצד שמאל, והיו האורות מתפשטין בכל המצח ונלע”ד כי שם ההויה הכתוב בו היה ג”כ עד”ז י”ה מצד זה ו”ה מצד זה ואמנם אני מסופק במה ששמעתי ממורי ז”ל אם הציץ היוצא ממוחין דאבא הוא ע”ד תפילין היוצאים ממוחין דאימ’ וכפי זה היו ג”כ בחי’ ציציו’ יוצאין מן מוחין דאבא כמו שיוצאי’ ג”כ ציציו’ ממוחין דאימא או אם נאמר דממוחין דאבא לא היו יוצאים רק אורות הציץ לבד וצ”ע:

ונבאר ענין הציציו’ כי הנה נת”ל כי שני מיני ציציו’ הם הא’ מלבן ותכלת כמו שהיה בזמן שבהמ”ק קיים והב’ כולו לבן כמו שאנו נוהגים עתה בזמן הזה והנה שני בחי’ אלו של הציציו’ שניהם ממוחין דאימא לבד לא מאבא אלא שהציציות דתכל’ ולבן הוא יוצא ממוח חכמה דאימא אשר בתחלה היתה בינה דאבא כנ”ל ולכן היה נוהג בזמן שב”ה קיים אבל ציצית הלבן שאנו נוהגים בו היום הוא מד’ מוחין הכלולים בבינה דאימא שהיא עצמה בינה דאימא בתחילה וזהו הטעם שאין לנו תכלת בזמן הזה והרי נתבאר לך ענין הד’ ציציות שהם מוח א’. וגם אמרנו שהם ד’ מוחין כנז”ל בדרוש שקדם לזה והכל א’ כי הם ד’ מוחין הכלולים במוח בינ’ דמצד אימא כנז’ האמנם משני מוחין דחו”ג אין ציציות בפני עצמן כי אינן סוד מוחין אלא בחינת מכריעין ולכך נטפלין להם כמשי”ת לקמן:

ונבאר תחילה ענין הציציות שהיו נוהגים בזמן שביהמ”ק קיים מתכלת ולבן היוצאין ממוח חכמה דאימא שהית’ תחילה בינה דאבא והנה בחכמה זו דאימא יש בה ד’ שמות יה ו וכנגדם הם ארבע ציציות בארבע כנפות הטלית ובאלו הארבע שמות יש א”ל אותיו’ לפי שג’ שמות הראשונים כל אחד יש בו ח’ אותיות כנגד שמונה חוטין שבכל כנף אבל השם האחרון דמילוי ההין אין בו אלא ז’ אותיו’ ולכן היו ז’ חוטי לבן ואחד של תכלת משלים לח’ חוטין. והענין הוא כי השם הד’ ה”ס מילוי ההין וכל ההין הם במלכות וגם בחי’ התכלת הוא מלכות כנודע אשר ה”ס הה’ אחרונ’ דהויה החסיר’ משם יה”ו וכדי להשלים חשבון הל”ב חוטין אנו לוקחים את המל’ שהיא התכלת עמהן כדי להשלימן אבל כפ”ז לא היה צריך להיות התכלת אלא חוט בכנף רביעי ולא בכל ציציות מהד’ אבל הענין הוא כי עיקר הבחי’ המשלמת לל”ב חוטין הוא בכנף רביעי שהוא במילוי ההין שה”ס הנקב’ כנ”ל אלא שגם בשאר ג’ ציציו’ אנו מניחים בהם תכלת דרך רמז בלבד יען כי הם דכורין ואינן צריכין אליו והנה אף בזה הכנף הד’ אין אנו לוקחים המלכו’ עצמה שא”כ היתה הוי”ה שלימה והרי אין כאן אלא שלש אותיו’ יה”ו בלבד אבל מה שאנו לוקחין הוא המילוי שלה בלבד והענין הוא כי מן הה”א אחרונה של ההוי”ה הכוללת או”א וזו”ן יוצאת הוי”ה א’ במילוי ההין הרומזת במלכות וכשנקח אותיו’ מילוי המילוי של ההויה ההיא יהיו כ”ג אותיות כמנין חוט כזה יו”ד ו”ו דל”ת ה”ה ה”ה וא”ו וא”ו ה”ה ה”ה וזהו סוד החוט החסר ממנין הל”ב חוטין כנ”ל ואנו משלימין אותו ע”י המילוי הזה בסוד התכלת והנה בפסוק לא נזכר חוט אלא פתיל תכלת והוא לרמוז כי בסוד המלכות הנקרא פתיל תכלת היא ג”כ כלולה מעשר כנודע ונמצא כי יש בה עשרה הויות דההין שכל הויה בגימ’ ב”ן ועשרה פעמים ב”ן הם בגימ’ פתיל ובזה ית’ לך ענין התכלת כי יש מאמרים בזוהר ובתיקונים שנראין דפליגי אהדדי וכולם הם אמת כי התכלת הוא בג’ מקומות וכולם א’ והוא כי הלא הוא בחי’ המל’ שבחכמ’ דאימא הנק’ בתחילה בינה דאבא וכנגד ט”ל אותיות שיש בארבע שמות אלו דע”ב ס”ג מ”ה ב”ן הם ט”ל כריכות שבציצית שהם י”ג חוליות:

והנה מן החו”ג של המוחין דאימא אינם יוצאין ציציות בפני עצמן כי הם נכללין בשני המוחין העליונים וזהו הטעם שצריך שיהיו החוטין כפולים ושזורים ודבר זה הוא לעיכובא כי הם בחי’ חו”ג אשר אינם נחשבים למוחין בפני עצמן אבל נכללין בעליונים ולהורות זה צריך להיותם כפולים ושזורים יחד. האמנם באלו הציציות של התכלת שבזמן בהמ”ק אשר אינם אלא ממוח חכמ’ דאימא ומוח חסדים אשר למטה מהם בדעת הם נכללים בציציות התכלת (והלבן) והנה הם ל”ב חוטים אחרים שהם כנגד ל”ב אותיות שיש בד’ שמות אהו”ה שבמוח החסד דאימא שהיה נק’ תחילה גבורה דאבא כנ”ל ואלו הל”ב דחסדים נכללים עם הל”ב דחכמ’ דאימא ונעשים ל”ב חוטים שזורין יחד והבן זה והנה ע”י היות ל”ב חוטין באלו החסדים היה בנו כח להשלים גם את הציציות דחכמ’ דאימא לל”ב חוטין עם התכלת שאם לא כן לא היה בנו כח להוסיף החוט ההוא החסר למעלה:

ונבאר עתה הציציות שאנו נוהגים בזמן הזה שהם לבן בלתי תכלת כי אמת הוא שאף בזמן הזה אין אור חכמ’ דאי’ נפסק מלהאיר ולצאת בסוד הציציות הנז’ עם התכלת אלא שאין לנו עתה כח שיעשה הדבר ההוא על ידינו אבל ודאי הוא שג”כ הוא יוצא בהתלבשותו בציצית היוצא ממוח בינה דאימא וא”כ כפי זה מוכרח הוא שיהיה הציצית דחכמה דאימ’ רמוז בציצית דבינ’ דאי’ כמשי”ת למטה בע”ה. והנה כדוגמת מה שנתבאר בציציות היוצאים מחכמה דאימא כך הוא ממש בציציות היוצאים מד’ מוחין הכלולין במוח בינה דאימא לפי שאין בנו כח עתה רק עד מח בינ’ דאימא ולא יותר והחילוק שביניהם הוא כי שם היה חסר חוט א’ להשלימן לל”ב ולכן הניחו בו חוט של תכלת שהיא המלכות לחברה עמהם כנ”ל אבל בבינה דאימא יש ל”ב אותיות שלימות בד’ שמות שבהם כנגד ל”ב חוטין וכולו לבן כי אין צורך אל תכלת שהוא מלכות להשלימם ובזה תבין איך גם בזה”ז שאין לנו תכלת אין התכלת מעכב את הלבן כנז’ במשנה והלבן לבדו הוא מצוה גמורה מה”ת והוא כי להיות שהם ב’ מיני ציציות א’ מחכמה דאימא וא’ מבינה דאי’ ולכן התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכל’ ואלו הכל היה בבחי’ א’ היה ראוי שהלבן היה מעכב את התכלת והתכלת את הלבן. עוד יש חי’ אחר כי בטלית של תכלת היו החוטין השזורין והכפולין מבחי’ החסדים דאימא הנכפלות והנכללות עם חוט החכמ’ דאימא כנ”ל אבל בטלית הלבן שלנו החוטין השזורים והכפולים הם בחי’ הגבורות דאימא הנכללות בחוטי בינה דאימא ע”ד הנ”ל ממש:

ועתה נבאר מש”ל כי אף בזה”ז יוצא האור של מוח החכמ’ דאימ’ בסוד ציציות בהתלבשות ציצית בינה דאימא אלא שאינו על ידינו וא”כ מוכרח הוא שיהיה נרמז ציצית חכמה בציצית בינה דאימ’ והענין הוא כמש”ל כי המוחין דז”א נקרא חיים שהם חיי המלך כמבואר אצלינו בסוד התפילין ושני המוחין האלו שהם חו”ב דאימ’ נק’ שנות חיים כי עיקר שם חיים הוא בחו”ב ולא בדעת. וגם נק’ שנות כי השמות שלהם הם בגימ’ שנות:

והנה כל הארות אלו המוחין אינם יוצאים בגלוי תוך ז”א אלא מן החזה ולמטה אחר כלות יסוד דאימא וכולם עוברים בתוכו ויוצאין לחוץ וכבר הודעתיך שהיסוד נק’ יוסף העולה בגימ’ קנ”ו והענין הוא כי יסוד דאימא לוקח קנ”ו אורות מאלו המוחין ושאר האורות יוצאין מתוכו לחוץ בגופא דז”א ואם תסיר קנ”ו משנו”ת ישארו ת”ר כמנין ציצית ונמצא כי מספר האורות היוצאים מיסוד דאימא הנעשים ציצית הם ת”ר אורות כמספ’ ציצית וזכור ואל תשכח מה שהקדמתי לך לעיל בתחילת הדרוש כי כל דרושינו זה הוא בסוד אוה”מ מלבד שה”ס הציצית אשר הוא כדמיון מה שיש באוה”פ ודע כי זה שכתבתי לך כי היסוד הלוקח קנ”ו אורות הוא היסוד דאימא זהו מה שכתבתי מדברי מורי ז”ל. וגם הבנתי מדבריו הבנה אחרת והיא יותר אמיתית בעיני והוא מה שהודעתיך במ”א שזווג הנעשה בתפלת המנחה הוא מישראל עם לאה אשר איננ’ מתפשטת רק עד החזה דז”א ושם בחזה ההוא יש בחי’ יסוד אשר בו מזדווג ישראל עם לאה הנז’ ושם ביארנו עניינו והנה גם היסוד הזה ראוי לקרותו יוסף ג”כ כי הנה הוא יסוד דכורא וגם כי יוסף עצמו שהוא בחי’ יסוד למטה הוא העולה למעל’ בסוד הזווג הנז’ כמ”ש בפרשת פקודי דהיכלות כי יוסף איהו לתתא ואיהו לעילא וזה היסוד הוא הלוקח קנ”ו אורות לצורך זווג לאה והשאר הם נעשים בחי’ הציציות כנז’ ולכן אין הציציות נתלים אלא מן החזה ולמטה כנ”ל בדרוש שקודם לזה וע”ש:

והנה לפי שהן נמשכין דרך היסוד דאימא אשר נודע כי הוא שם אהיה במילוי ההין והוא בגימ’ כנף עם הכולל וז”ש מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק כנף שהיא אהיה דההין גם אפשר לומר כי גם כל הג’ אחרונות שבה שהם נה”י יש בהם שם א’ של אהיה דההין כמבו’ אצלינו כי בהיותם באימא עצמה יש שם אהיה דיודין בג”ר שבה ואהיה דאלפין בג’ אמצעיות שבה ודההין בג’ אחרונות שבה והנה כשנכנסים נה”י שבה בז”א אז נעשה מהן פרצוף א’ שלם מי”ס ואז נעשה אהיה דיודין בנצח ודאלפין בהוד וההין ביסוד ואם כך הוא נמצא כי הד’ מוחין לוקחין מהארת לבוש הבינה אשר להם והם ד’ אהיה דההין שה”ס ד’ כנפות הטלית ובבחי’ ראשונה שאין אהיה דההין אלא ביסוד עכ”ז בעוברם דרך שם לוקחים ההארה משם והוא בסוד אהיה דההין והם ד’ כנפות ארבע פעמים כנף. והנה גם בסוד זה המלבוש הנק’ כנף הוא ג”כ מורה על שם ציצית כי ד”פ כנף הם בגימ’ ציצית. והנה אחר צאתם לחוץ אע”פ שכולם לקחו הארה מאהיה דההין הנז’ עכ”ז מציאותן של עצמן לא נתבטלה והוא כי נודע כי בחו”ב חו”ג דמוחין דאבא יש בהם ד’ הויות ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן וכנגדם באימא הם ד’ אהיה במילואם ב’ הראשונים ביודין והג’ דאלפין והד’ בההין וא”כ אלו הד’ מוחין היוצאין הם ד’ בחי’ אלו של אהיה. והנה ב’ הציציות מהם הם כלפי פנים דז”א ושני הציציות מהם הם כלפי אחו’ דז”א ושני הציציות שהם כלפי אחוריו הם לצורך נוק’ דז”א ושל כלפי פניו הם לצורך יעקב והענין הוא כי הד’ אהיה אלו הם בגי’ יתר”ו ואם תסיר מהם י”ו אותיות הפשוטות ישאר ת”ר כמנין ציצית הרי כמה פעמים רמזנו ענין הציצית:

ועתה נבאר ענין הי”ו אותיות הנז’ מה נעשה בהם בהסירנו אותם כנז’ והוא כי השני אהיה דיודין הם מצד פני’ והם ליעקב שהם גימ’ שכ”ב כי הוא בחי’ טפת הזכר ולכן נרמז בלשון שכיבה ושני אהיה דאלפין ודההין הם לרחל מצד אחורי הז”א והם בגי’ רצ”ה עם הכולל וכשתסיר מהם ח’ אותיות הפשוטו’ כנז’ ישארו רפ”ז שהוא רפ”ו ע”ה וה”ס פרו ורבו כי בכח אלו הנקבה פרה ורבה וה”ס מנצפך העולה פר”ו עם הכולל והנה אם תצרף ח’ אותיות הנז’ עם שכ”ב הנז’ של יעקב ועם ח’ אותיות אחרות הפשוטות של שני אהיה דיודין דיעקב יהיו כולם גי’ וישכב וז”ס מש”ה וישכב עמה בלילה ההוא כי אלו שני אהיה הנז’ נותנן אליה בעת שוכבו עם הנקבה והוא ג”כ סוד וי”ש כ”ב שהם כ”ב אותוון כי הה’ אותיות מנצפ”ך הכפולות כבר לקחתם רחל ובזה לא פליג עם מש”ל בדרוש אחר בענין הציצית שאמרנו כי כל הד’ ציצית הם לרחל וב’ דרושים אלו מכוונים אל האמת כי בתחי’ לוקחת רחל ב’ ויעק’ ב’ אח”כ בעת הזווג שחוזרו’ פב”פ אז ניתנים אליה כל הד’ הנז’:

שער הכוונות – דרושי כוונות קריאת שמע דרוש ד
דרוש ד’:

בענין ד’ מיני יחודי ק”ש הנז”ל עוד יש חילוק שלישי בענין ד’ ק”ש והוא כי הלא ביארנו בענין ק”ש של יוצר כי ז”א יש לו מוחין דקטנות ודגדלות ובחינת המוחין דקטנות יש בה מוחין פנימיים ומקיפין וכן בבחינת המוחין דגדלות ושם אמרנו כי בכל קריאת שמע מאלו הארבע נכנסין בזעיר אנפין שש קצוות דמוחין פנימיים דגדלות דמצד אימא ואי אפשר שיכנסו אלו עד שיכנסו כל מה שלמטה ממדרגתם והם כל המוחין דקטנות הפנימים והמקיפין מצד אבא ומצד אימא ואח”כ נכנסים ו”ק הפנימים דמצד אימא וכל אלו המדרגות נכנסות בכל ק”ש מאלו הד’ מיני ק”ש הנז’ ובדבר הזה כולם שוים. האמנם החילוק שיש ביניהם הוא במדרגות הנכנסות מכאן ואילך כמשי”ת בע”ה. והנה הזווג דשחרית כבר ביארנו שנכנסים בז”א קודם הזווג ההו’ כל המוחין דגדלות הפנימים והמקיפין דאו”א ואח”כ נעשה הזווג ההוא בעת נפילת אפים אבל בשאר הזווגים אין הדבר כן כמשי”ת בע”ה וגם ענין זה תלוי טעמו במש”ל שאין הד’ זווגים שוים לפי שבשחרית הז”א שלם וממולא בכל המוחין האלו כולם לכן הזווג ההוא מעולה והוא זווג יעקב ורחל אבל בשאר הזווגים כפי ערך המוחין אשר הוא לוקח כך הוא ערך הזווג ההוא או יהיה זווג ישראל עם לאה או יעקב עם לאה וכן כיוצא בזה. וגם הטעם הזה תלוי במש”ל כי בשחר הוא חסד גמור ולכן המוחין של אז הם מעולים. וגם הזווג ההוא גדול ומעולה ובמנחה מתגברין הדינין מעט ולכן המוחין והזווג אשר אז הם יותר ממועטים במעלה ועד”ז הם מתמעטין בתפלת ערבית יותר וכיוצא בזה והנה החילוק הזה שבארנו אינו אלא בזווגים עצמם אבל בעת הק”ש כולם שוים כי בכולם נכנסים בז”א עד המוחין דו”ק דגדלות ג”כ הפנימים מצד אימא. ואמנם החילוק הג’ שיש בד’ מיני ק”ש עצמם הוא זה כי הנה אע”פ שאנו אומרים שבעת הק”ש נכנסים כל המדרגות עד הו”ק דמצד אימא דגדלות הפנימים עכ”ז אלו המדרגות שבנתים יש ביניהם הפרש כי יש פעם שנכנסים כולם יחד ויש פעם שנכנסים מפוזרין ומפורדין וסוד זה תלוי במלת ישראל פי’ כי כבר ביארנו בק”ש דיוצר כי סוד הק”ש היא להעלות מ”ן מן זו”ן אל או”א כדי שיזדווגו או”א ויורידו מוחין אל זו”ן. אמנם קודם העלאת מ”ן אלו אין הז”א עדיין ראוי להעלותם וצריך להמשיך לו הארה מלמעלה כדי שיוכל להעלותם והנה ההארה הזאת ניתנת אליו במלת ישראל כמשי”ת לקמן בק”ש דיוצר. וביאור הדברים הם כי ז”א כדי שיוכל להעלות מ”ן למעלה צריך שבהכרח יהיו לו לפחות מוחין דקטנות מצד אימא כדי שיוכל אח”כ להעלות מ”ן כדי שיקבל אח”כ מוחין דגדלות. והנה בק”ש דשחרית במלת ישראל נגמרים לכנס בו כל המוחין דקטנות אפילו המקיפים דמצד אבא וזו היא תוספת האר’ הניתנת לו אז במלת ישראל כדי שאח”כ יוכל להעלות מ”ן במלת אחד כדי שיקבל אז מוחין דגדלות דו”ק כנ”ל. וכבר ביארנו בדרוש ו’ דק”ש דיוצר כי לעולם אי אפשר שיחסרו מן ז”א כל המוחין דקטנות כי בהכרח שמוחין פנימים דקטנות דמצד אימא לא יסתלקו כלל ממנו לעולם לא ביום ולא בלילה לפי שבהכרח צריך שתהיה לו איזה בחינה של מוחין כדי שיתקיים בהם כי המוחין הם הם חיות וקיום האדם בסוד והחכמה תחיה את בעליה אבל המוחין המקיפין דמצד אימא והפנימיות והמקיפין דמצד אבא ג’ מדרגות אלו יכולות להסתלק לפעמים מן ז”א כמו שגם מסתלקים המוחין דגדלות אבל השינוי וההפרש הוא כפי ערך הזמנים כך סדר מדרגת הסתלקותם:

ונתחיל לבאר מן הק”ש שעל המטה כי היא המדרג’ התחתונ’ שבכולם כי הנה בלילה ודאי הוא שאינם מסתלקים כל המוחין כנ”ל ונשארים בהכרח המוחין הפנימים מצד אימא כנז’ וכשאנו קורין ק”ש שעל המטה נמצא שקודם שנאמר ק”ש הנה לא היו בז”א רק מוחין פנימים דאימא בלבד ולכן כשאנו אומרים ישראל כדי להמשיך לו הארה מלמעלה כדי שיוכל להעלות אחר כך מ”ן כדי לקבל גם המוחין דגדלות והנה אז איננו יכול להמשיך הארה גדולה רק מדרגה א’ בלבד יותר ממה שהיה לו תחילה והוא כי בתחי’ היו לו מוחין פנימים דקטנות דאימא ועתה במלת ישראל ההארה שניתוספה לו עתה היא מקיפין דקטנות דאימא. ונמצא כי כאשר מעלה מ”ן במלת אחד כנודע הנה אין לו עדיין רק עד מדרגת מקיפין דאימא וחסרים ממנו פנימים ומקיפים דאבא דקטנות והוא השיעור של המדרגות שהיו בו כבר במלת ישראל בקריאת שמע דשחרית:

ובזה תבין טעם אמיתי למה אין הד’ זווגים והד’ המשכו’ דק”ש שוות והכל תלוי במה שנז’ כי הנה כפי ההכנה שיש לז”א בעת שמעלה מ”ן במלת אחד כך יש בו כח למשוך המשכה עליונה או תחתונה וגם בענין זה תלוי כניסת המוחין דגדלות בו אח”כ אם נכנסים כולם או מקצתם וגם בזה תלוי הפרש מעלת הזיווגים אשר זווג זה גדול מזה וכל זה תלוי בהתחלה הנ”ל כ”א ההתחלה היא מעולה בעת העלאת מ”ן כך יש לו כח להמשיך המשכות עליונות מלמעלה ונמצא שהכל תלוי בענין זה. ונחזור לענין כי עתה בעת ק”ש שעל המטה שאין לו רק מדרגה א’ לבד מן הג’ הנז’ אשר היא מקיפין דאימא לכן אין בו כח להמשיך רק מחיצוניות דאבא ודאימא בלבד כנז’ ולכן אין נכנסין בו רק המוחין דו”ק דגדלות מצד אימא ולא יותר כמשי”ת בע”ה ולכן גם הזווג ההוא הוא תחתון והוא יעקב ולאה בהיותם למטה מן החזה בלבד. ודע כי אח”כ כשיורדין ונכנסין בו המוחין דגדלות במלת אחד כנודע הנה אז נכנסין לו ביחד מחדש פנימים ומקיפין דקטנות דאבא וגם פנימי’ דו”ק דגדלות דאימא ולכן כיון שאלו המדרגות באים לו עתה ביחד אין בו כח לקבל עוד מדרגות עליונות מאלו ונשאר באלו המדרגות הראשונות לבדם אמנם בתפלת ערבית עדיין הוא התחלת הלילה ולא נתחזקה שליטת החיצוני’ לפי שעד אז היה יום והחסד והרחמי’ גברו בעול’ ולא נסתלקו כל המוחין דקטנות לגמרי אבל נשארו בו שני מדרגות הא’ היא המוחין פנימי’ דקטנות דאימא אשר אלו קבועים בו תמיד ואינם מסתלקין בשום זמן כנ”ל וגם נשארו בו המקיפין דקטנות דאימא ולכן כשאומרים מלת ישראל כדי להביא לו תוספת הארה כנז’ הנה אנו ממשיכין לו מדרגה אחרת יותר על הנז’ והוא מוחין פנימי’ דקטנות דאבא ונמצא כי כאשר מעלה מ”ן במלת אחד לגבי או”א הנה הוא כבר שלם וממולא יותר ולכן הנה הוא מושך מן חיצוניות א”א שהיא מדרגה מעולה יותר. ואח”כ במלת אחד נכנסין בו מוחין מקיפים דקטנות דאבא וו”ק פנימים דגדלות דאימ’ וכיון שלא קבל עתה מחדש הארות יתירות לכן יש בו כח לקבל בתפלת ערבית מוחין אחרים גבוהים יותר והם ו”ק פנימים דגדלות דאבא כמשי”ת במקומו בע”ה ולכן גם הזווג ההוא הוא יעקב ולאה בהיותם למעלה מן החזה. והנה בק”ש של הקרבנות אשר כבר הוא יום ומדת החסד מתעורר ולכן הוא יותר מעולה מן מדרגת ק”ש שעל המטה. אמנם הוא שוה אל ערך ק”ש דערבית בבחי’ א’ עם היות שיש ביניהם חילוק והוא כי בתפלת ערבית נשאר בו הארת המוחין מן היום אלא שזמנו ועונתו הוא לילה. אבל הק”ש של הקרבנות הנה היא נמשכת מן הלילה אשר לא נשאר לו הארה אבל יש לו יתרון אחר והוא כי זמנו ועונתו הוא יום ונמצא כי בבחי’ אחת הוא שוה אל ק”ש דערבית ובבחי’ אחרת הוא גבוה ומעול’ ממנה. והענין הוא כי לפי שהוא בא אחר הלילה שלא נשארו בו רק פנימים דקטנות דאימא בלבד לכן צריך שבמלת ישראל נמשיך לו מדרגה אחרת והוא מקיפים דקטנות דאימא ובבחי’ זו הוא פחות מן ק”ש דערבית כי אז כבר היו בו מקיפים דאימא ממילא בלתי מעשינו אבל להיות כי היום מעולה מן הלילה כי כשנעריך ערך ק”ש דערבית עם ק”ש דקרבנות ודאי שהק”ש דקרבנות הוא יותר מעולה מפאת עצמה לפי שמעלת ק”ש דערבית אינה תלויה בה בעצמ’ רק מפאת מה שקדם אליה שהיא בחי’ יום אבל היא בעצמה איננה אלא מדרגה גרוע להיות’ מדת לילה אבל ק”ש של הקרבנות פחיתותה אינה מפאת עצמה אלא מפאת מה שקדם אליה שהיא בחי’ לילה אבל היא בעצמה היא מעולה לפי שהיא מדת יום וכשנעריך ב’ ערכים אלו ודאי שיותר גדול ערך המעלה הנמשכת מפאת עצמה מן ערך המעלה הנמשכת מפאת מה שקדם אליה שהוא כח אחרים ואינו כח עצמו. ולכן יש בק”ש של הקרבנות כח ויכולת להמשיך שני מדרגות ביחד והם מקיפים דקטנות דאימא ופנימים דקטנות דאבא אך ודאי שבבחי’ אחרת הם שוים והא כי במלת ישר’ עדיין אין בז”א בק”ש דקרבנות יותר ממה שיש לו בק”ש דערבית אבל עכ”ז גדול כח ק”ש דקרבנות שהמשיכה שני מדרגות ביחד משא”כ בק”ש דערבית שלא המשיכה רק מדרגה א’ ולכן להיות שיש לק”ש דקרבנות יתרון הזה על ק”ש דערבית לכן יש בה כח להמשיך ממדרגה יותר עליונה והיא מן פנימיות דא”א. ואח”כ במלת אחד נכנסים המקיפים דקטנות דאבא עם הפנימים דו”ק דגדלו’ דאימ’ והנה אם לא היה בשחרית רק ק”ש של הקרבנות בלבד היה זווג שלו גרוע דוגמת זווג דערבית ולכן הוצרך פ”א ק”ש של יוצר כדי לעשות זווג אחר יותר עליון ולהמשיך המשכה יותר עליונה והיא מחיצוניות עתיק ואז יכנסו בז”א כל המוחין דגדלות פנימי’ ומקיפים דאו”א וגם כי הזווג ההוא היה יותר עליון והוא זווג יעקב ברחל לפי שבבקר הוא שעת החסד והרחמי’ יותר מכל שאר זמני היום והלילה. ולכן זווג הנעשה בעת ההיא צריך שיהיה הגדול והמשובח שבכולם והנה נת”ל כל החילוקים שיש בד’ מיני ק”ש ובג’ הזווגים באר היטב ולכן ג”כ יש הבדל בשלשה מקומות מן הק”ש כפי חילוק הזמנים וראוי לכוין בהם והנה שאר המשך ג’ פרשיות ק”ש וגם המשך פסוק א’ דשמע ישראל יתבאר לקמן. אבל עתה נבאר חילוקים אלו בלבד אשר ביניהם:

הנה החילוק הא’ הוא במלת ישראל כי בק”ש של הקרבנות תכוין שעתה הם נכנסים בז”א המקיפים דקטנות דאימא והפנימים דקטנות דאבא לפי שכבר היו בו הפנימים דקטנות דאי’ ובכח אלו המוחין שבו יכול להעלות מ”ן במלת אחד ובק”ש דיוצר תכוין כי כבר יש בו פנימים ומקיפין דקטנות דאימא ופנימי’ דקטנות דאבא ובמלת ישראל נכנסים מקיפים דקטנות דאבא ובכח אלו המוחין הוא מעלה מ”ן במלת אחד ובק”ש דתפלת ערבית תכוין כי כבר יש בו פנימים ומקיפים דקטנות דאימא ובמלת ישראל נכנסים בו פנימים דקטנות דאבא ובכחם מעלה מ”ן במלת אחד ובק”ש שעל המטה תכוין כי כבר יש לו פנימים דקטנות דאימא ובמלת ישראל נכנסים בו מקיפים דאימא בלבד ובכחם מעלה מ”ן במלת אחד. החילוק הב’ נמשך מן הקודם והוא במלת אחד כי הנה ביארנו בק”ש דיוצר שצריך לכוין במלת אחד לשלב שם הויה בשם אהיה ביחד אשר הוא סוד חיבור או”א. ושאח”כ תכוין בהויה דיודין דע”ב אשר היא סוד טיפת הזרע היוצא מאבא לאימא אשר בה כלולים המוחין דז”א ביחד באותה ההויה והנה בכונת ההויה זו הוא ענין זה החילוק השני כי בק”ש של הקרבנות תכוון כי זו ההויה שהיא טפת זרע דאבא נמשכת שרשה מלמעלה מפנימיות א”א ומשם המשיכוה או”א ע”י חיבורם וזווגם בעת הזו ובק”ש דיוצר תכוין כי ההויה הנז’ המשיכוה מן חיצוניות עת”י ובק”ש דערבית תכוין כי זאת ההויה המשיכוה מן חיצונית א”א ובק”ש שעל המטה תכוין שהויה זאת המשיכוה אבא ואימא מחיצוניות או”א עצמן. החילוק הג’ הוא ג”כ במלת אחד והוא כי כבר ביארנו בק”ש דיוצר שאחר שתמשיך ההויה הנז’ שהיא טפת זרע דאבא כנזכר צריך שתכוין אח”כ כי אחרי שנצטיירה טפה זו במעי אימא כנודע ויורדין המוחין לז”א שהיא נחלקת לד’ מוחין כמ”ש ואלו המוחין הם המוחין דו”ק דגדלות דאימא כנז’ שם. והנה בענין זה הוא החילוק הג’ הנז’ כי בק”ש דקרבנות תכוין כי כאשר יורדין אלו המוחין דגדלות הנה ג”כ נכנסים עמהם בז”א המקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים לו בתחילה במלת ישראל ובק”ש דיוצר תכוין כי כל הקטנות אפי’ דאבא כבר היו בתחילה במלת ישראל ואין נכנסים בו עתה רק המוחין דו”ק דגדלות דאימא ובק”ש דערבית תכוין כי נכנסים עתה עמהם המקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים לו במלת ישראל ובק”ש שעל המטה תכוין שנכנסים עמהם הפנימים והמקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים בו בתחלה במלת ישראל:

ועתה נבאר הכונה שצריך לכוין בחילוק הא’ הנ”ל שהוא במלת ישראל:

והנה כונת ישראל בק”ש דיוצר תתבאר לקמן במקומ’. והק”ש של הקרבנות אשר אז נכנסין המקיפים דקטנות דאימ’ והפנימים דקטנות דאבא צריך ג”כ לכוין כונה אחרת שהיא ג”כ בגימ’ ישראל כדוגמת אותה כונ’ דק”ש דיוצר והיא זאת שתכוין אל שם שדי במילואו אשר מילואו לבד עולה ת”ק. ואח”כ תכוין אל שם אהיה דמילוי אלפין בפשוטו ומילויו ומילוי מילויו שהם מ”א אותיות ותחבר מ”א עם ת”ק יהיו בגי’ כמנין ישראל. ובק”ש דערבית תכוין במלת ישראל לשם אלקים באופן זה כי באות שין דישראל תכוין באלקים דיודין שעולה ש’ ואות ר’ דישראל תכוין אל רבוע אלקים העולה ר’ ובג’ אותיות הנשארים מישראל שהם א’ ל’ י’ גי’ מ”א תכוין בהם אל אחוריים דאלקים במילואם אשר אז יש בהם מ”א אותיות ובק”ש שעל המט’ תכוין במלת ישראל אל שם אהיה דיודין ברבועו הנקרא אחוריים כי כשתקח המלויים בלבד יהיו גי’ ת”ק ופשוטו ומלויו ומלוי מלויו דשם זה אהיה דיודין יש בו מ”א אותיות והנה ת”ק ומ”א הם גי’ ישראל:

ואמנם יש כמה חילוקים אחרים בין ק”ש שעל המטה לשאר ק”ש וכבר נתבאר לקמן במקומו. אבל בענין כללות כונת ק”ש בעצמה כולם שוים וכן בק”ש דערבית ודיוצר ודקרבנות כולם שוות זולת בג’ החילוקים הנז”ל ואמנם החילוק האחד שאמרנו שיש בין הזיווגים האלו אינם נוגעים אל הק”ש בעצמה רק בסוד המוחין דגדלות ובמקומם יתבארו כולם בע”ה:

שער הכוונות – דרושי ציצית דרוש ה
דרוש ה’:

ענין הציצית והתפילין וההפרש אשר ביניהם כבר הודעתיך כי הציצית הוא בחי’ אוה”מ אל ז”א וזהו בשני מציאות הא’ הוא בזמן היותו בסוד העיבור תוך אימא עילאה והשני הוא בזמן היניקה וענין זה איננו חסר לעולם לפי כי שני בחי’ אלו דעיבור ויניקה אינן חסרים אפי’ לבחי’ העולמות אחר החרבן ויש להם אור מקיף אפי’ בבחי’ העולמות אבל התפילין הוא אור מקיף מבחי’ זמן הג’ דז”א הנק’ גדלות דמוחין והוא יותר גדול ומעולה מבחי’ הציצית וענין זה לאחר החורבן חסר לעולמות החיצונים כנודע כי אחר החורבן אין זווג אלא לבחי’ הנשמו’ שהם פנימיות העולמות ואין זווג לבחינת העולמות בימי החול שאז נאמר הן אראלם צעקו חוצה כי המלאכים הם חיצו’ בבחי’ העולמו’ ואין להם זווג בימי החול. ובזה תבין למה צריך ללבוש הציצית קוד’ התפילין לפי שהציצית הוא בחי’ אוה”מ לב’ בחי’ הראשונות שהם עיבור ויניק’ אשר כנגדם הם ד’ כנפות ציצית קטן כנגד עיבור וטלית גדול כנגד יניקה ואין טלית ג’ כנגד הגדלות של המוחין ולכן אח”כ מניחין התפילין שהם כנגד זמן הגדלות של המוחין גם בזה תבין טעם למה צריך שהטלית יכסה על התפילין והוא לפי שהציצית הוא כנגד העולמות החיצונית והתפילין כנגד אור מקיף של בחי’ הנשמו’ שהם פנימיות העולמות ולכן הציצית החיצון יכסה על מקום התפי’ שהם הפנימיות גם בזה תבין טעם איך גדולה קדושת התפילין מקדושת הטלית ואמנם ענין הציצית הוא זה וכתיב ויטע אשל בבאר שבע כי אברהם שהוא סוד מימי החסד גורמין להצמיח שערות הראש שהם דמיון אשלים ואילנות ויש ג’ מיני שערות אדו’ שחור לבן ר”ת אש”ל:

תוצאות ראשונות של פגישת אובמה עם פרס
בעקבות פגישת אובמה עם פרס: הממשל שוקל להציע לישראל סיוע רב יותר בבלימת השאיפות הגרעיניות של איראן
הסיוע יהיה בתמורה לתזוזה ישראלית בכיוון מדינה פלשתינית אובמה לפרס: מחויבות ממשלי לביטחון ישראל תעמוד בפסגת סדרי העדיפויות של ארה”ב פרס לאובמה: איננו יכולים להתעלם מהסכנה הגרעינית האיראנית

Best regards

admirer of your talent

(זוהר, ריש פרשת משפטים), פתח ר’ שמעון ואמר, ואלה המשפטים וגו’, תרגום – ואילין דיניא דתסדר קדמיהון. אלין אינון סדורין דגלגולא וכו’:

דע כי ענין המאמר הזה הוא מן הסודות היותר עמוקים שבחכמה, ונאמרו דברים רבים על ענין זה בתיקונים, שעיקר ההנהגה תלויה בזה. דע שיש שני מיני גלגולים, יש הגלגול שהנשמות מתגלגלות לפי מעשיהם, לתיקון עצמם; ויש הגלגולים שהנשמות מתגלגלות לבירור המלכות. וזה סוד גלגול משה, וסוד האבות, ונח ובניו, ומפורשים בתיקון ס”ט (עמ’ ק”י), שאמר, באן אתר אזדריקו – בתלת אבהן, דתמן נחית אדם בג’ גלגולין” וכו’. ועוד אמרו שם, “תלת טפין אזדריקו בגלגולא ממוחא תנינא, ואינון סגול. באן אתר אזדריקו, בתרי סמכי קשוט, נח שם ויפת”. ועוד אמרו, “אבל נפשא היא קביע בלבא וכו’”. שתראה שאינם דברים שמתפרשים לפי ענין גלגולים הפשטי. וכן אמרו, “וזרח השמש – דא משה, כד יתי בגלגולא בצדיק גמור, ובא השמש – כד יתי בצדיק שאינו גמור”. ועוד אמרו, “ובכל צדיק ואזל בתלת תלת”:

ואפרש לך עתה שרש כל זה. זה ענין אילן הנשמות עצמם, כמו שהן נבנות. והיינו כי כל מה שיש בספירות יש לו הקבלה בנשמות; והיינו שכמו שמסודרת ההנהגה למעלה, כך נעשו הנשמות. ויש השרשים הראשונים, שהם לפי מה שהם סדרי ההנהגה וחוקותיה. ואמנם כמו שצריך בהנהגה לשנות הענינים לצורך השעה, כך השרשים האלה של הנשמות יש להם שינוייהם. והיינו כי כבר שיער הרצון כל חק וחק מחוקי ההנהגה, וצפה כל מה שיכול להיולד בענין ההוא, ושיער דרך התיקון, להעמיד החק ההוא על בוריו בכל הדרכים, עד שנמצאת ההנהגה מספקת לכל הזמנים. וזה ענין, “הגלגולא דמוחא עלאה ומוחא תנינא”. והיינו כי לכל חק, בהיות הרצון העליון רואה את הנולד, כלל התיקונים לכל מה שיצטרך להחליף לפי הזמן החק ההוא בג’, והם הג’ גלגולים. ויש שרש א’, והיינו מוחא עלאה וג’ גלגוליו לתקנו; ושרש ב’, דהיינו מוחא תנינא וג’ גלגוליו:

וענין זה בנשמות, אדם ומשה, כי שרש אדם הוא שרש א’, אך לפי הנולד, ומה שיקרה בהשתנות הזמנים ומעשי הבתירה, יש שיצטרך אותה המדריגה של אדם להשתנות בג’ השינויים שאמרנו. ואז עומד השרש ההוא באותו המצב שנתקנה; ולפי אותו המצב מתנוצץ ממנו ניצוץ א’, והוא נשמה א’, מלבד הנשמה הראשונה. וכן לג’ שינויים יוצאות ג’ נשמות, והם הם ענינו של אדם, שהוא הא’ – אך משונה לפי הג’ השינויים, ואלה הג’ נשמות הם נשמות ג’ האבות. ולא שנשמת אדה”ר עצמה תהיה נשמת האבות – שתתגלגל בם ממש; אלא הנשמות של האבות הם בסוד מדריגותיו של אדם, אך בשינוייה. ובהיות הנשמות האלה בעולם הזה, כל א’ מהם היתה מקיימת אדה”ר באותה המדריגה שהוא הנשמה ההיא. ולכן נקרא שהוא מתגלגל בהם, כי מדריגותיו עצמו משתנית לפי הנשמה ההיא. ולכן אמרו, “דתמן נחת אדם בג’ גלגולין”. ומפרש שם שג’ אבהן הם תלת טפין, נמצא שיש להם מציאות מלבד נשמתו של אדם:

והאמת הוא זה, כי נשמת האבות הם ג’ מדריגות, בסוד ג’ גלגולי המוח העליון. ואדם יורד במדריגות האלה בכח הנשמות האלה, כי מן המצב ההוא יצאו, וכמ”ש. נמצא, שאין האבות גלגול נשמת אדם הראשון עצמו, אלא נשמות שהם במדריגות שינויי מדריגות של אדה”ר, כמ”ש. וכן משה יש לו התפשטות שלו, הכל בדרך זה. וזהו ענין כל המאמרים שזכרנו למעלה, “דאזיל בתלת תלת”, וכן ענין הצדיק גמור וכו’. כי לא שהנשמה שלו ממש מתגלגלת באותם הגופים, אלא מדריגתו היא שמתגלגלת, ואותם הנשמות הם לפי המדריגה שלו וגלגוליה. אמנם הוא נקשר עמהם, כי הם מעמידים אותו, לפי המצב שממנו הם יוצאים. ונמצא, שיש שרשים רבים על דרך זה ההולכים לפי ענין ההנהגה, ומדריגתם מתגלגלות כדרכי תיקוניה. ובבחינה זו יוצאות כמה נשמות אחרות מהם. וכל זה הוא הגלגול על פי ההנהגה, שזכרתי למעלה. ולכל נשמה בפני עצמה יש תיקונה לפי… [הנשמה] וגלגוליה הפרטיים, שהנשמה ההיא עצמה, או חלקים ממנה, נעשים נשמה לגופים אחרים שהם באים בם:

ואמנם יש נשמות שהם בסוד השכינה, ויש נשמות שה בסוד מט”ט. ואלה הם ב’ הנהגות עקריות שיש למעלה, דהיינו הנהגה מצד השכינה מצד עצמה, והנהגה בסוד ההתלבשות במט”ט. ויש השרשים מזה ומזה, ומגלגוליהם נעשים שאר הנשמות. והנה כללות כל הנשמות הם בסוד שת, והוא סוד שממנו הושתת העולם, ואלה הם הנשמות שמתחלקות באותם חילוקי הגלגולים המפורשים בספר הגלגולים, שהם כללות כל הנשמות שנעשו על פי כל גלגולי ההנהגה שזכרתי, ובסוד ההתפשטות הפרטיי שלהם, בבחי’ ניצוציהם לצורך העבודה של תרי”ג מצות. והנה הגופים של בני אדם, אע”פ שלכאורה הם כלם שוים, אינו אמת, כי בנינם מתחלף זה מזה הרבה, כפי ענין הנשמה שצריך לבוא בו:

והנה הנשמה וכל ניצוציה כלם נידונים לפי המדריגה העליונה, שבה תלויה הנשמה. וזהו (ל)פי’ המאמר, “אמר תרגום ואילין דיניא”, פירוש – שאין פירוש משפטים כמו המשפטים והתורות, שר”ל מצות סתם, אלא ר”ל דיניא דוקא, כי זהו הדין העליון שהקב”ה דן את הנשמות להביאם לעולם, לברר בהם המלכות, כמ”ש, שאלה הם הגלגולים של ההנהגה. שהם נידונים על פי ההנהגה, לא על פי המעשים לתקן עצמם. ובזה תלוי תיקון כל העולם, כי בהתגלגל אלה הנשמות ובואם לעולם, האירו המדריגות העליונות לצורך כל ההנהגה, והיינו הגלגול הסובב עד סוף התיקון הכללי, וז”ש בתיקונים, “נפשא קביעא” וכו’. והיינו כי שלימות התיקון הוא בסוד מלכות, ובבחינתה נקבעים כל החוקים, כי היא המדה המשוערת לצורך ההנהגה. אך השינויים המצטרכים לפי הזמן – הם התלוים בו’ ספירות, וה”ס, “קיימא ליה שעתא”, שמפורש שם בתיקונים בענין זה. והיינו שמציאות המדה משתלמת בסוד שלימות המלכות. ויש אחרים שהשלימות מסתתר מהם, והם צריכים לטרוח. ואומר, “דאתדנו כל חד לקבל ענשה”, ותראה שסדר הגלגול אינו לקבל עונש, אלא להשלים מעשיהם, ואע”פ שלפעמים נושאים עונות הגלגולים הראשונים באחרונים, אך כונת הגלגול אינו לזה, אלא להשלים התיקונים שחסרו:

אך הענין הוא, סוד כללות הנשמות, שכלם נתחייבו כבר בחטא אדה”ר, וצריכים כל א’ לקבל ענשם לפי ענין שרשם, כי כך הגיע להם הפגם כפי שרשם, וכן הוא הדרך המגיע להם ליתקן בו. אך הגלגול הפרטי, הנה אין משוא פנים להבדיל בין הנשמות, אם הם מצד אחד או מצד אחר, כי אם זה – שהוא לפי ענין ההנהגה העליונה. והנה הנשמות שהם לפי בחי’ מט”ט, שהוא התלבשות השכינה בו, כמ”ש, הגלגולים שלה הם בסוד כל השש שנים, שהרי בכלם היא צריכה להתהפך, כדי להשלים התיקון בכלם. ונמצאים מצבים שלה ההכנה כפי מה שנכלל באלה הספירות, ובכלם צריכה להיות בסוד עבד, וכדלקמן. אך הנשמה שמצד מלכות בלא התלבשות אין לה שעבוד. והיינו כי כשאומרים מט”ט – ר”ל שכינה מצד מט”ט; ושביעית – ר”ל שכינה מצד צדיק. וגם זה סוד גדול והוא עיקרי, ומובא (מאד) בתיקונים, כי הנה זו”ן כבר נתפרש במ”א איך ענינם ה”ס עליונים ותחתונים. כי רוצה הקב”ה להתדבק עם בריותיו, הוא (ו)משפיע והם מקבלים, והשריש דבר זה בזו”ן – כל ענין המשפיעים בז”א, וכל ענין מקבלים בנוק’. כי באמת זה כל עיקר ההנהגה מה שחפץ הרצון העליונ(ה) לפשט קדושתו בנבראיו ולהדבק בם. ונמצא ענין זה מתוקן בזיווגי הזו”ן. והעיקר, כי יש קשר והתדבקות גדול בין ז”א ונוק’, וה”ס הקשר מה שרצה הרצון העליון שיהיה בינו ובין נבראיו, וז”ס הצדיק, שנא’ בו “כי כל בשמים ובארץ”, שענינו בחי’ אמצעית ממש מקשרת שניהם בקשר אמיץ, ובזה תלוי כל מצב העולם. וה”ס “כי שבע יפול צדיק וקם”, והוא ענין “והקימותי את בריתי אתך”, וכל עניני הברית המוזכרים:

והיינו כי כבר שמעת שעיקר הכל הוא – האדון ב”ה המשפיע, וכנסת ישראל המקבלת. אך צריך שיהיה מציאות יחס בין זה לזו, שע”כ אחד מתאוה לחבירו, בסוד “אני לדודי ודודי לי ועלי תשוקתו”. “אני לדודי ודודי לי” – שיקבל המשפיע ב”ה כביכול נחת רוח מן אותו המקבל ממנו, וכן בהתדבקות שיתדבקו זה בזה, בכל חלקי המקבל עם משפיעו. ותבין בזה, שלא יוכל ודאי המקבל להתדבק בכל עוצם קדושתו ית’, אלא כמה שנגזר עליו. וכללות הכחות האלה ששם יתדבק המקבל, זהו כלל הזכר לנוק’ הזאת. וכלל הקשר הזה עם כל פרטיו הוא סוד היסוד, ועל כן הוא המתחבר, כי שלמותו תלוי בשתיהם, דהיינו שענינו מתחלק לזכר ולנקבה, ובהתחברם – הענין הזה נשלם, ואז נעשה ההתדבקות בכל החלקים כלם, כמ”ש בר”מ בסוד “וישם פיו” וכו’, והבן היטב, כי זה עיקר סוד הזיווג. ואמנם בהיות ההנהגה מתוקנת, וישראל זוכים, הנה סוד הברית הזה שולט הרבה, והיינו שזה הקשר מתעורר בתוקף, וכנגד זה מתחברים קו”ש חיבור גדול וחזק, כל אחד מגלה אורותיו וכל מה שבו לחבירו, והיינו, “דלא כסיאת אבר חד מינה”, שפי’ בזוהר, ור”ל גודל האהבה והתשוקה בין קב”ה וכ”י, שכל תשוקת הקב”ה לישראל, וכל תשוקת ישראל להקב”ה. ועל דבר זה נברא כל הבריאה, כי זה האושר השלם להדבק האדון ית”ש בבניו, ואין מפריד, אלא ישראל נותנים כל עצמם להקב”ה, וקב”ה מגלה גודל אורותיו ועוצם תפארת קדושתו להם. וה”ס “אז תתענג על ה’”, וזה כל השלימות. ותבין היטב התלהטות הצדיק, שבו תלוי כל ענין הזיווג, ונכללים כל האיברים בתיקון הגדול הזה:

ויש לפעמים שאין הדברים בתיקון, שאין זכות בישראל, וצדיק זה אינו שולט, והחיבור כמו נפסק ח”ו. אמנם מרחמי שמים הוא – שלא לעזוב את ישראל, ולכן שם מין חיבור אחר שהוא בהסתר פנים. והיינו כי עכ”פ הקב”ה לא יעזוב את כ”י, אלא שמתחבר בה בהעלם גדול, ואז יורד ז”א ונוק’, ומתלבשים שניהם במט”ט, שהוא עבד שלהם, ושם מתחברים חיבור נסתר שאין להראות, כי אין זכות בתחתונים. וסוד העבד הזה הוא מלאך אחד, כללות כל הכחות של המלאכים. והיינו שהוא כולל כל כחות הלבוש הזה שאמרנו, שהוא “כבוד נברא”, והוא שר על כל המלאכים, ועל ידו כל ההנהגה של העולם, שעל כן נקרא, “שר העולם”. ויש לו סדרי מרכבה לצורך ההנהגה השלימה, וזה שכתוב בתיקון ס”ט “דא מט”ט דברא ליה קב”ה קדמון וראשית וכו’, דקב”ה עביד ליה בדיוקנא וציורא דלעילא” וכו’. כי כל מה שיש בספירות יש ג”כ באלה הכחות שלו, כל סדרי המרכבה ממש, אבל הכל נפרד, כי אינו אלקות:

והנה הוא הפועל לצורך קיום העולם ומקבל השפעתו מזו”ן, אבל הענין שהם מתלבשים בו ממש, ובחיבורי המרכבה שלו מתחברים זו”ן ממש. והנה יש בו מה שצריך לעשות זיווגי מרכבתו לצורך העולם, שהוא צריך להתקיים, אך לא שיראה שם ענין אהבת ישראל וקשרם עם האדון, אלא צורך הנהגת העולם סתם. והנה שם בהעלם יורדים קו”ש ומתחברים כנ”ל, וז”ס, מט”ט ששמו כשם רבו – “שדי” כי שדי ה”ס הברית המחבר כנ”ל, בסוד קשרם של ישראל. וכשזה אינו יכול לשלוט – מט”ט משלים במקומו, ולוקח כחו של צדיק עליון, וגורם הוא הזיווג של קו”ש, אך הכל בהעלם:

והנה היסוד העליון כולל כמה שמות עליונים של יקו”ק בכח גדול, שבסודם נעשה זיווג של קו”ש, והם הם שההשפעה באה בסודם בכל אותה האהבה הגדולה. ותבין שכל הספירות הם מיני שמות עליונים, שהם סדרי כחות והנהגות, אך מט”ט כולל כמה שמות של תמורה, שנזכר בתיקון כ”ח, שאמר, “ומכל כינויין ומרכבות דמט”ט דאינון כוז”ו במוכס”ז וכו’, ואתלבש במרכבה דיליה דאיהו אדני שם המרכבה דא יקו”ק”. והנה התועלת בזה, שאין הס”א מתקנאה בזה, כי אין קנאת הס”א אלא על ישראל, ומתבוננת להפריד החיבור העליון, שרוצה להתאחז בו ח”ו בעבור חטאתיהם של ישראל. אבל למטה אינה מתקנאה, כי אדרבה, זהו סדר ההשפעה – שגם היא מקבלת משם, וכמ”ש לקמן בס”ד:

וישראל אע”פ שהם באמת עיקר הבריאה בסוד כ”י, אינם מתגלים ונודעים, ואין נראה שהכל פונה ביחוד אליהם. אך האמת כך הוא, שאין פניתו אלא להם, אפילו בהסתר פנים זה. וזה כי הנה העולם הזה נברא בדרך חול, ואע”פ שכל ענין הבריאה והטבע כבר פי’ במ”א איך אינו אלא התפשטות של קדושה שמתפשטת השכינה בתחתונים, אבל אינו מתגלה כן, אלא אדרבא, כל עניני העולם חול, וכן הס”א שולטת בעולם בסוד יצ”ר, וההיזקות, והאומות. וכל זה תלוי במרכבתו של מט”ט, שהוא מלביש הנהגתו בתוך קליפת נוגה שהוא חול, וכן באה אח”כ ההשפעה עד הכוכבים, ומשפיעים לעוה”ז, בסוד טוב ורע. וכן ניתן מקום לס”א לעשות גם היא פעולותיה; וכל זה הוא סוד בגדי חול. וז”ס ל”ט מלאכות של חול, שהוא מה שקליפת נוגה שולטת בעולם, וזה נקרא מלאכה, דהיינו ההתלבשות הזה של קליפת נוגה היא מלאכה, שהיא ענין הטורח, והקושי שיש בדברי העולם תלוי בזה. כי מה שהוא בסוד קליפה יש לו כובד ועיכוב הרבה, כי שאר הקליפות הקשות מתדבקות, וצריך להעבירם, שהם כלם מניעות. אך מה שהוא חוץ מהתלבשות זה, אין שם טורח כלל. ועקרי עניני העמל הזה ה”ס הל”ט מלאכות. והאמת, כי זה נמשך מסיתום, כי במקום שצריך לעבור דרך קליפה – נסתם האור, וקשה להוציא הדבר אל הפועל, וצריך מלאכה ממש להוציא הכח הצריך, כי כל הלבשה גורם סיתום ודוחק, וזה פשוט:

ואמנם כל זה הוא במט”ט, אך מצד צדיק כשהוא שולט, ממנו כל הדברים במנוחה בלא התלבשות ובלא קושי. ובשבת ששולט צדיק נא’, “וינח ביום השביעי”, וע”כ ל”ט מלאכות אסורות בשבת, ולא שבשבת לא יהיה עוד טורח לעולם, אלא הענין הוא, כי לע”ל יהיה כך, שהוא שבת האמיתי, ועכשיו הוא דוגמא למה שיהיה לע”ל. ולפי שאלה הל”ט מלאכות הם שרשי הענין הזה שאמרתי, צריכים אנו להתרחק מהם, שלע”ל אח”כ נזכה לשבת האמיתי:

והנה כל הנהגת התחתונים נשרשים במלכות, ולכן מלכות נקראת מלאכה, והיינו כי מצד מלכות בהיותה בלתי מבוררת הוא הענין הזה של הטורח. אבל המלכות בבירורה היא מנוחה, ועליה אמרו בתיקונים (כ”ח) [בהקדמה עמ' ט"ו] “דאית ליה לעילא מרכבה לקב”ה דאיהי מלאכה דיליה”, והיינו המלכות היא מלאכה, שהיא הוצאת הג’ אותיות יק”ו לפועל, כמ”ש שם. אבל מצד מט”ט – השכינה שממנה ההנהגה כנ”ל נקראת מלאכה של טורח. והנה קוב”ה ושכינתיה מתלבשים במט”ט, ואז ההנהגה הנראית אינה אלא “עולם כמנהגו”. אבל מבפנים, האמת הוא, שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל. ואמנם להיות מט”ט נברא לצורך המלאכה הזאת, נקרא עבד, והיינו כי כבר שמעת שכל ההנהגות תלויות בשכינה. ונמצא שגם ענין זה של מלאכת החול תלויה בה, ונקראת היא מלאכה. והנה הטיל הקב”ה את המלאכה הזאת על העבד הזה לעשותה, וענינה ענין קשה:

והעיקר, שיש הפרש גדול בין עבודת המלאכים לעבודת הצדיקים, והוא סוד בנים ועבדים. כי הצדיקים בעבודתם מתדבקים בשכינה בסוד זיווג, ונמצא שכל מה שהם עושים, עושים בדרך התדבקות ואהבה, אך מט”ט וכל שאר המלאכים אין להם התדבקות וזיווג זה כלל, אלא נקרא שעומדים תחת השכינה, ונושאים משאה באימה ויראה, שהוא אימת הרב שיש על העבד, והם משרתי הבחינה הזאת שבמלכות הנקרא מלאכה, שבה אין שייך ההתדבקות והזיווג. אלא נשוא משא כמ”ש וצריך לכוף הראש תחתיה, ולקבל עולה עליהם, להוציא לפועל המעשים ההם, שהם עניני המלאכה הזאת. ותראה לקמן במאמר – שכל ישראל הם בסוד בת יחידה, כי כלם הם בבחינת ההתדבקות והזיווג, לא בבחינת עבודת המשא:

ונמצא שענין מלאכתו זאת תלויה במה שהוא מנהג העולם הזה הגשמי בגשמיותו, בכל עניני טוב ורע שבו, החומריות העב שלו. ובדרך היה אין יש התדבקות, אלא מלאכה ועבודה כמ”ש. אך הנשמות הם בסוד התיקון העליון של המאורות, מה שלא יש למלאכים, ולכן גדולים צדיקים ממלאכי השרת, והם נקראים בנים, כי השכינה שהם מתדבקים בה היא להם כמדריגת, “לא זז מחבבה עד שקראה אמו”, והם בסוד יסוד ממש המתחבר בשכינה, ועושה כל המעשים בדרך אהבה כאיש לאשתו, לא כעבד לרבו:

ואמנם אע”פ שכל הנשמות כשעולות למקומם ולמדריגתם האמיתית אינם עומדים, עכ”ז הנשמות שהם בסוד מט”ט כשבאות בגלגולים לתקן עניני המלכות בסוד החטא הראשון ותיקוניו, הנה הם יורדין בבחינת עבד, והיינו כי הנשמות שרשם למעלה בסוד בת יחידה, אבל הם עשויות לגלות ההנהגה. ולכן יש מהם להראות בהנהגת השכינה, ויש מהם להראות הנהגת מט”ט. וכן הם נידונים לפי ענינם, ועל כן מי שהם מצד מט”ט, צריכים להיות משועבדים, והיינו שיעבדו עבודה ממש בלי שינתן להם ההתדבקות בשכינה, שהיה מגיע להם להיותם “נשמות”, ונשארות רק בבחינת העבדות, והיא עבודה קשה הרבה, אבל זהו תיקונם, ובזה הם מקבלים נחת וישוב. וסוד הדבר, כי הנה הקב”ה עשה הסיחים וחמורים לשאת המשא ולטרוח הרבה, והאדם להיות משתמש מהם, והוא אינו עושה שום טורח, אלא הבריות משמשות לו:

שמא תאמר אין זו משפט, כי מה נשתנו אלה שנגזרה עליהם עבודה קשה, ולאלה מנוחה והשקט? אינו כך, כי ודאי הקב”ה כל מעשיו בצדק, אבל בסוד המקום העליון נתן שורש לכל מיני נמצא, כל ענין וענין בפ”ע, ונתן הישוב לכל דבר כמה שיתישב ויקבל נחת לפי שרשו, ואין שום אחד מוצא קורת רוח אלא במה ששרש שלו נותן. ונמצא ששרש הבהמות אינו מתישב ואינו מוצא קורת רוח אלא במקום שהוא הבית קיבול שלו, וכיון שהוא עשוי לטרוח, אינו מוצא תיקון למעלה, ולא ישוב בשרשו, אלא במעשה המוטבע בו. וכן המלאכים הם עשוים לענינם, אין להם ישוב חוץ מזה. והנשמות היורדות במדריגה זו של מט”ט – זהו תיקונם להיות כך, ולעבוד בדרך זה. ונמצא, שאין משוא פנים בדבר ח”ו, אלא כל אחד מתתקן בדרך שלו, כי באמת בהיותם במדריגה זו אינם מתאוין יותר מזה, ואדרבא, זהו תיקונם. ובסוף הכל כשיקובץ תיקון כל ענף לתכלית התיקון הכללי, כבר ישארו כל הנשמות לפי מה שעבדו בבחינת “בת יחידה”:

ולכן אמר, דצדיק ודאי לית ביה מלאכה, שאין הכונה בצדיק אלא ליחוד והתדבקות, ואין לו להכנס בדברי חול כלל. ועל כן לית ביה שעבוד, כי השעבוד הוא כשאינו אלא עבד, שאין לו התדבקות למעלה. ותראה שהדברים תלוים זה בזה, כי מפני היות מלאכה דבר הבא מכח חסרון בירור מלכות, והוא מה שנותן מקום וכניסה לס”א, על כן אין זה מקום ההתדבקות, כי ההתדבקות אינו אלא בסוד האהבה והרחמים, והוא בסוד בירור מלכות. ותבין היטב כי הכל תלוי בזה, כי מלכות היא מה ששיך לתחתונים, בירורה נותן להם כל הענינים הטובים והקדושים בלא שום קושי, וחסרון בירורה עושה כל עניני החול והרע והקושי. והנה הנשמות שהם מצד מט”ט, הם צריכות להתגלגל בכל השש שנים, שהם כל הו’ ספירות, ולהיות תמיד בבחינת שעבוד קשה בלא ההתדבקות. וכמו שהם סובלים השעבוד ועובדים עבודתם המוטלת עליהם, הרי נתקן תיקון זה. כי חטא אדם גרם קלקול בכל המדריגות, וצריך לתקן הכל. וגם במה שהוצרכו אלה הנשמות לעמוד בסיתום זה, נטלו ענשם, ונתקן החטא הכללי להחזיר לתיקון כללי. והנה זה ענין – כל כך מיני בני אדם שיש בעולם חכמים וטפשים, יש שהם מצליחים בעניניהם, ואחרים להפך, והכל תלוי בזה. שז”ס מזל שעה – לגלגל הענינים לברר המלכות. והנשמות נעשו כך על פי גלגולי ההנהגה הנ”ל, מן השרשים הראשונים של הנשמות, עד שברוב הגלגול נבררת המלכות לגמרי בסוף הכל:

ואמר, אדהכי הא סבא אמר ליה אי הכי מאי תוספת, והיינו כי כאן אמר שיען בצדיק עושה מנוחה שאין בו מלאכה, על כן הנשמה הבאה מן השכינה אין בה מלאכה. אך קשה, כי מן הכתוב נראה שהצדיק גורם מנוחה לכל, אפילו לעבד ואמה; ואם נאמר שהשכינה היא יותר בזה, דכתיב, “ובשביעית יצא לחפשי חנם” – מהו התוספת שיש, שהרי הכתוב משוה כלם? והשיב ר”ש שזה הפסוק מדבר על בחי’ (המחרת) [אחרת]. ותראה שאינו אומר מסטרא דצדיק, אלא זאת היא בחינת נשמה מלבד הנשמות סתם, וה”ס, נשמתא דצדיק. והנה זה באמת סוד רוח הקדש. והיינו כי הנה רה”ק היא מציאות רוח אחד הבא מן היסוד, ומתחבר בנשמה עצמה:

וזה הכלל, שכמה בחינות הם שמתחברות זו בזו, וכלם נקראות נשמה, כי הגוף הוא כלי אחד, מוכן לקבל בו בחינות פנימיות הרבה, שכל אחד מהם יש לו ענין בפני עצמו. והנה זה הרה”ק גם הוא בחינת נשמה ממש, המתחברת בנשמת האדם עצמו, אלא שבחינת הנשמה הזאת נקרא, נשמתא דצדיק, משא”כ הנשמות ממש, שהם נשמות המלכות. וזה שרש אחד בפ”ע, כמו שהם כל עניני הנהגה, שכל אחד פרטי תנאיו – פרטים לו לפי מה שהוא. וזה הרוח הוא מ”ש בתי”ח, רה”ק דאיהי שכינתא לא שריא עלייהו, דכתיב, “ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב”:

וסוד זה – דע כי כל השראה, היא בסוד מלכות, ולכן השכינה היא השורה; אבל בסוד צדיק – נקראת רה”ק, והיינו שההשפעה באה ממנו, אלא שאין שום ספירה משפעת לתחתונים, אלא כל ההשפעה לשכינה, והיא לתחתונים. ואמנם רה”ק היא בחינה אחת גדולה, שבו מגיע גילוי אלקות ב”ה אל הנשמות, וה”ס, “ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה”, כי בלא זה אי אפשר להשיג האלקות, יען אין ערך בין הנברא לבוראו כלל. אבל זה הוא מציאות אחת שהמציא הרצון העליון לצורך [זה]. והנה באמת נשמתו של ששה נשרשת הרבה בענין זה, וה”ס והיה השם בקרבו את רוח קדשו, שפי’ בתיקונים, השם אותיות משה. וצריך שתדע, כי רה”ק לא זז מחכמי ישראל, כי בו נא’, “ורוח אלקים מרחפת על פני המים”. אבל כמה דרכים יש לרה”ק, כי יש שהוא מתגלה הרבה, ויש שהוא בגילוי פחות, ויש שהוא בהעלם גמור. אך עכ”פ בלבם של ישראל ניתן, כדי להנהיג את ישראל, כמ”ש בסוד, “ורוח אלקים מרחפת”. וגם כל אחד ראוי שישרה עליו רה”ק, כמ”ש בתנא דבי אליהו, “מעיד אני עלי שמים וארץ אפילו עבד אפילו שפחה” וכו’. ואמנם בכל מקום שהוא – נאמר, “לא תעבוד בו עבודת עבד”, כדלקמן. והיינו כי לפי”ז נמצא שהרוח הקודש ניתן אפילו בנשמות שפלות מצד עבד ואמה, וכדלקמן, בסוד יפתח ושמשון. אלא האמת הוא, שאין רה”ק שורה אלא בתוך בת יחידה. אבל הענין הוא, שמתלבשים הנשמות זו בתוך זו, עד שאפילו נשמה אחת שפלה יתלבש בה נשמה אחת גדולה, עד בת יחידה, ואז ישרה הרה”ק. אך עכ”ז נידון על פי הנשמה העיקרית, שהיא שהמשיכה אותו, כי השאר אינם אלא ללבוש. ונמצא שרה”ק יש לו לרדת בכל אלה הנשמות אפילו שפלות, וע”כ נאמר, “לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ועבדך” וגו’, כי בכלם נמצא שבת זה, שה”ס רה”ק ממש, דהיינו נשמה זאת היורדת מצדיק. והאמת, שכל הנשמות שהם נשמות בני אדם ממש, שהם מקבלות כלם – מתיחסות למלכות. אך זה שאינו אלא נשמה משפעת, לא מקבלת – מתיחסת לצדיק, וגם אינו דבר נפרד אלא שכינתא עצמה, וכמ”ש למעלה:

אמנם יש בכאן סוד גם לפי ענין הגלגול, פי’ מלבד מ”ש שהמציאות הוא כך — שכל אחד יכול לזכות לזאת הנשמה, ונמצא שמתלבשת בכלם, גם לפי ענין הגלגול יש ענין זה, והיינו לפי גלגול של ההנהגה שאמרתי, שהיא לצורך בירור הספירות עצמם. כי פגם נעשה ברוח הזה מצד רוח הטומאה שכנגדו, שנאמר בו, “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”, ומן הדין היה, שלא ימצא רוח זה אלא בנשמות גדולות, בבחינת בת יחידה, ומפני ההנהגה העליונה הוצרך לרדת בנשמות שפלות. והוא מ”ש מענין חכמי הדורות, וזהו סוד גדול מאד, כי ודאי צריך שהרוח הזה יתלבש בחכמי ישראל, והוא בבחינת רוח של מטה, כמ”ש, והוא צריך לרדת בכל המדריגות שצריך. ובזמנים הראשונים היה עומד בנשמות גדולות, וכן היה מאיר הרבה ומתרחב בשליטה גדולה. ובירידת הגלות הוצרך לרדת בנשמות שפלות ובמדריגות קטנות הרבה; ועם כל זה תמיד עם הבת יחידה, כי הרי מזדמנת לו תמיד, שאינו יורד בלא בת יחידה, אבל בהתלבשות, כמ”ש. והנה ז”ס, “יפתח בדורו כשמואל בדורו”, והם קלי עולם עם גדולי עולם, כי ודאי בכל אלה היה רה”ק יורד ומתלבש, וכמ”ש, “בהם רוח ה’”, אבל זה נקרא גלות לרה”ק עצמו וגלגול, להתברר בסוד ההנהגה העליונה, כמ”ש:

ועם כל זה “לא תעבוד בו עבודת עבד”, פירוש אע”פ שהנשמה בעצמה הוא עבד, אבל בצדיק, דהיינו שבת, זה רה”ק – לא תעבוד בו עבודה זו, כי בעבורו הנשמה ההיא מוצלת מן העבודה ההיא, אע”פ שאינה משנה עצמה. וגם תראה שמדייק ואומר, בצדיק דאיהו יום השבת וכו’, וזה סוד גדול, כי לא תאמר שכשבא רה”ק אפילו בנשמה שפלה – יזככנה, וימצא – יפתח מיד נעשה כשמואל ממש. אלא אדרבא הנשמה נשארת כמות שהיא, ואם יש לה מלאכה שהיא מצד החול – לה יגיע זה הענין, ולא יגיע לרה”ק, ועל כן אינו צריך לזככה, כי כבר אינו שייך בעניניה, ואין מגיע לו החול ההוא. ולכן לא יצא מכלל הקלי עולם. ונמצא הענין כך הוא, שלענין מה שצריך רה”ק לפעול בנשמה ההיא, נעשית הנשמה טפלה לו, ומצב זה נחשב כאלו הנשמה עצמה אין בה חול, ונמצא יוצאה מהחול על ידי רה”ק; אך במה שהנשמה פועלת בעצמה – נשארות בבחינות שלה:

ואפרש עתה ענין התמיהה שעשה לסבא שאמר, ואת שאיל דא. וזה, כי הנה כבר נתפרש במ”א סוד הסבין אלה שהיו מתגלים, שהם לפי האורות שהיו מתעוררים לפי ענין תיקוניהם ולימודיהם, וכשהם שואלים איזה קושיא – הסוד הוא שהיה איזה אור מבחינת התיקון ההוא שהיה מתעלם, ובגילוי הסבא – מתגלה. והנה ר”ש פירש “ובשביעית” – על הנשמה, שהיא מן השכינה מצד צדיק. והאמת הוא, שסוד השבת שהוא הנשמה דצדיק שפי’ – הוא הבת זוג של זאת הנשמה, כמ”ש אח”כ, “נשמתא דאיהי יחידה” וכו’. ומזה נמשך שאלה הנשמות – רה”ק עומד עליהם תמיד, ואינו מתפרש מהם. וזה כל שבחם באמת, כי כן כל השבח של הנקבה תלוי תמיד בזכר, ועל כן כשנאמר “ובשביעית” על הנשמה, שמצד השכינה יצא לחפשי, האמת הוא, שעיקר שבחה הוא מצד הצדיק, בסוד הרה”ק שמתחבר עמה, וכן אמר, דצדיק לית ביה מלאכה, ועכ”ז הוא לא הזכיר בפירוש ענין זה של רוה”ק, אלא שהיה מבין בדבריו שכן הוא האמת. ועל כן ירד הסבא מן הבחינה ההיא עצמה של הנשמה בסוד השביעית, עם רה”ק המתחבר עמה. ושאל שאלתו כדי שיתגלה סוד זה של הרה”ק. אבל לפי שכך היא המידה – שכל שבח הנקבה תלוי בזכר, על כן, ואת שאיל דא כלומר דבר זה כבר ידוע, שאין להפריד היסוד מן המלכות. וכן מה שמסתעף מן המלכות – שבחו במה שיוצא מן היסוד. וכיון רשב”י בדבריו להחזיק תיקון זה, כי כבר זה היה דרכם, שהיה לימודם – הכל לתיקון עליון, בכל הסדרים ובכל המלות שהיו מוציאים מפיהם:

ואמר, אבל סבא סבא, וזה סוד הגופים שזכרתי למעלה, שאין כל הגופים שוים במהותם, אע”פ שהם שוים בצורתם השטחיית. והיינו כי יש גופים שנכנסת בבנינם הס”א ממש, דהיינו קליפות נוגה בסוד משכא דחויא; ויש גופים אחרים שהם בנוים מעצמות קדוש הבא מן היסודות העליונים. וסוד זה – “צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו”, שפי’ על ענין הגוף, בסוד, טב מלגאו ומלבר, טב מלגאו ולבושיה ביש. והתיקון הוא בב’ דרכים, או שרה”ק, כשיורד להזדווג עם הבת יחידה יתחבר גם בגוף ויאיר בו; או שיכניע הגוף תחת הנשמה, והוא סוד, “עני ורוכב על החמור”. ועם כל זה נדונים המקרים הבאים לכל איש בפ”ע, כי הגופים שהם מצד הטוב -מאירים גם הם, ואז יש הצלחה לאיש ההוא; ואם לאו – ורע לו כדי לכפותו. וסוף דבר, כל אחד יקבל שכרו בגילוי היחוד העליון לפי עניניו ומעשיו. ונמצא שעל הגוף הטוב נאמר, “אם אחרת יקח לו”, שרה”ק מתחבר גם בו:

ואמר, הא ודאי הבדלה, וזה סוד גדול, כי הנה הקב”ה עשה העה”ז במראיתו — כל הבריות שוים, ואעפ”כ הם מובדלים ומופרשים זה מזה בסוד הפנימיות. והנה הקב”ה מחזיק הרבה סוד ההבדלה הזה, שיתנהגו כל אחד למיניהם לפי עניניהם, וכך היא המדה בכמה דברים שהם שוים במראיתם, ונבדלים בענינם. יאמר בהם כאן סוד הבדלה… [המורה] כח אחד שמתחזק הרבה על העולם לעשות, שאע”פ שהמינים מעורבים מצד אחד, יהיו כל אחד בתחומו מצד העיקר:

ואמר, מולו של שבת, וכו’, והיינו סוד הגוף שנמצא במהותו משתנה ומתחלף מאיש לאיש. והיינו כי יש גוף שנמשך [מצד] הנשמה ומאיר באורה, וזהו, חולו של שבת; ויש אחד שאינו נקרא חולו של שבת, והיינו שאינו יכול לקבל הארה מן הנשמה, ולכן דייק ואמר, דלא אתקריאת חולו של שבת. והנה הגוף שאינו מתדבק עם הנשמה, הוא נשאר דבוק עם הס”א, בסוד משחא דחויא, וזהו, חולו של טמאה שפחה:

ואמר, ת”ח אית נשמת דאתקריאת אמה וכו’. ונאן מפרש מ”ש בתחלה בכלל, והיינו כי יש נשמות בסוד אמה, והם אותם שמצד מט”ט, דהיינו מצד השכינה בהתלבשותה. ויש לשכינה עוד התלבשות ב’, שמשם הם הנשמות השפלות הרבה של עמי הארץ, והיא מתלבשת בטוב של קליפות נוגה, ובסוד זה נקרא שפחה. ואין אלה, האמה, ועבד, ושפחה שמזכיר לקמן, שהם בסוד בי”ע, אך בכאן אינו מזכיר אלא ברתא דמלכא, אמה ושפחה:

והנה כתוב, “כי ימכור איש” וגו’, והוא השרש המשלח את הנשמה למטה לבא בגוף. ותראה שז”ס, “תקראי לי אישי”, שהוא השרש של הנשמה הנותן אותה בזה העולם, והנה הקב”ה הוא המשלח, אבל לפעמים בהתלבשות ולפעמים בלא התלבשות, דהיינו… [נשמה] שהיא בת יחידה, המשלח אותה היא השרש בלתי מתלבש, בסוד, “ה’ איש מלחמה”. אך אם הוא אמה או שפחה – השרש המשלח הוא מלובש במלאכים, וס”ז, “והאיש גבריאל”, כי נקרא כך ע”ש השרש המלובש בו. והאמת, השרש הזה הוא מצד הגבורה המכניע הס”א, והוא משלח הנשמה בגוף, ובכח גבורתו מכניע [הס"א] שלא תתגבר בה. אבל הנשמה בת יחידה הגבורה… [העליונה] בלתי התלבשות משלחתה. ולכן הס”א נכנעת מפניה הרבה, משא”כ שאר הנשמות של אמה ושפחה:

ואמר, ובגין דין נשמתא וכו’, והיינו שאין גוף הנשמה הזאת מאותם של צד שמאל, אלא מאותם של הימין. והיינו כי הגופים עצמם מתחלקים לב’ בחינות, ימינים ושמאלים, ימינים הם אותם שמאירים באור הנשמה כנ”ל, והיינו שזה התיקון המגיע להם להיות מקבלים אור הנשמה; והשמאלים, התיקון מגיע להם להיות נכנעים תחת הנשמה. אבל נשמה דבת יחידה נאמר בה, “וכבודי לאחר לא אתן”, לפי ששם יורד הרה”ק, כמ”ש, להתחבר בה. והתיקון הוא להתדבק בקדושה, ולכן צריך שלא יהיה שום שייכות ליצה”ר, משא”כ הגופים השמאלים, שהתיקון הוא לסבול הסיתומים, ושם אינו פגם אם יהיה שייכות ליצה”ר, כי אדרבא, שם צריך להכניע. אבל ב’ מיני תיקונים הם, במקום הדביקות העליון אין צריך שיהיה תערובת של יצה”ר, אפילו שהכונה הוא להכניע, אלא צריך להיות קדושה ברורה בלא שום תערובת כלל:

ואמר, וההוא גופא דשרייא וכו’, היינו מה שפי’ למעלה שיש שבת יחידה מתלבשת בנשמה אחרת, ועיקר הנשמה היא אמה או שפחה. והנה הגוף שנמצאת בו הבת יחידה, או אפילו בהתלבשות לבד, יש לו תועלת ממנה, שאפילו הוא חול מצד קליפת נוגה, אבל לא ימסר לעולם לג’ קליפות האחרות הקשות. וע”כ אמר, וההוא גופא דשרייא ביה וכו’, פי’ שרייא ביה לבד, לא ינתן לכתרין תתאין דמסאבו. ודייק לומר, דמסאבו, כי הוא רק חול, אבל לא ימסר לטומאה ח”ו. ואמר, מאן גופא וכו’, וזה כפשוטו, כי הגוף הוא מצד מט”ט, כי הנשמה מצד השכינה עצמה, והגוף מצד מט”ט שמלביש אותה. ואין זה לפי ענין ההתלבשות שזכרתי למעלה, אלא זה הסוד בכלל, שהספירות מתלבשות בלבוש הנמצא בנברא, נמצאת הנשמה מן הספירות, והלבוש ממט”ט. וזה נקרא אמה לשכינה, והיינו שגם זה הגוף מתיחס לשכינה, וזה חשיבות גדול לו, וזה גורם לו שיוכל להיות מאיר ביחד עם הנשמה באור הבא לה. והנה אם הנשמה היתה באה שם בלא חטא ובלא טעם גלגול, הנה לא היתה חסרה כלום, אדרבא, זהו מה שצריך לה. אבל לפי שבא בדרך גלגול, לתקן החטא הראשון, על כן אפילו [כשתהיה] במדריגה זאת שבויה, ונאמר בה, “וכי ימכור איש”, נקרא על שם מכירה, יען הולכת שם לקבל ענשה כנ”ל, וצריכה לתקן באיזה דרך שיהיה החטא העשוי כבר. ועל כן אע”פ שהיא ברתא דמלכא, נקרא שהיא שבויה, בעבור שהיא בגלגול, והיינו, “וכי ימכור”. אבל לא תצא כצאת העבדים, שהרי ודאי דרכי תיקוניה הם דרכים אחרים, מתחלפים מדרכי תיקוני העבדים וכמ”ש למעלה:

ואמר עוד, וכי ימכור וכו’, והיינו כי בתחלה פירש הפסוק בפרט על כל הנשמות הפרטיות, ועכשיו מפרש אותו על כנסת ישראל בכלל. כי כל ישראל, אחר שזכו לתורה, הגיעו למדריגתם בסוד בת יחידה. ובתחלה היו רק עבדים בגלות מצרים, שלא היה להם תורה. אבל לעתיד לבא, “לא תצא כצאת העבדים”, וכן פירש ענין זה בתיקונים, ונמצא הענין הזה בכלל ופרט:

ואמר, ת”ח כד אתיליד וכו’, והיינו כי כך היא המדה שוה לכל, כי אפילו הגוף שמגיע לו הנשמה דבת יחידה, אין נותנים לו אותה מיד, אלא נותנים לו בתחלה נשמה אחת מן השפלות, ואחר כך עליונה יותר, ואחר כך עליונה יותר, עד שמגיע למקומו. הא למה זה דומה? לפרצופים של אצילות, שכלם ירדו וינקו בבריאה, ועלו מעט מעט עד מקומם באצילות. כי הסדר כך הוא – בכל צריך הדרגה, ולכן יורדים למטה ממקומם, כדי לעשות בכל אחד הדרגה השלימה. ולא שהם מתחילים משם ולמעלה, אלא שהם יורדים חוץ ממקומם ממש כדי לחזור אל מקומם, כן הענין באלה הנשמות, לא כשאומרים בת יחידה צריך שיהיו כלולים בה התחתונים ממנה, כי אע”פ שהאמת כך הוא – שכל עליון כולל התחתון ממנו, אך אין זה העיקר בכאן. אך העיקר הוא שעושים הדרגה לגוף, ונותנים לו בתחלה הנשמות השפלות, עד שיגיע למקומו. וכן מי שהוא מאמה, יקח בתחלה שפל ממנה עד שיגיע למקומו. וגם יש מציאות אחר – שכל אחד יכול לעלות למעלה ממדריגתו, אלא שהוא בדרך התלבשות, שנשמות עליונות מתלבשות בנשמתו השפלה. ונמצא סדר ההדרגה בין למי שעולה כדי לעלות למקומו, וכן למי שעולה למעלה ממקומו. זה נפש דאופנים, רוח דחיות וכו’, כמו שמזכיר בכאן. והנה זה שאמר בכאן קאי על הגוף, שהוא זוכה למדריגות עליונות, יהיה מצד מעשיו הטובים, שהוא עולה למעלה ממקומו, יהיה מצד מדריגתו עצמה שנמצא עולה למקומו – לגוף תמיד זכות הוא ודאי, וזה הוא סדר עליותיו:

From too much love of living,

From hope and fear set free,

We thank with brief thanksgiving

Whatever gods may be

That no life lives forever;

That dead men rise up never;

That even the weariest river

Winds somewhere safe to sea.

Устав от вечных упований,
Устав от радостных пиров,
Не зная страхов и желаний,
Благословляем мы богов,
За то, что сердце в человеке
Не вечно будет трепетать,
За то, что все вольются реки
Когда-нибудь в морскую гладь.

прислал Дмитрий Березовский (автор перевода неизвестен)

Зашел как-то ребе из Ружина в бейт мидраш накануне Рош-а-Шана, и рассказал своим хасидам такую историю:

“В небольшой деревеньке (а мы назовем ее для благозвучности, скажем, Бейт-Илит) люди были не слишком сведующими в законах и обычаях праздника

- главного праздника года в котором позволено обозреть весь жизненный путь и увидеть свое предназначение от Сотворения Мира. И вот пришел такой житель в местечко утром, зашел в синагогу в разгар молитвы – и видит: люди молятся – слезы на глазах у всех.

“Почему же они плачут, - задумался бейт-илитовец? – А, наверное, печальны они, что так задержались в синагоге и голодны – мне бы, кстати, тоже не мешало подкрепиться – когда ж уже эта молитва закончится, – да сколько можно терпеть”.  Подумал и заплакал – ведь и сам был голоден.

Но вот закончилась молитва – и зазвучали пиюты – задумался тут наш житель деревни – а почему же они перестали плакать. “Ага, – смекнул бейт-илитовец, – а ведь неспроста они повеселели, – знать, в цимесе, который они готовят по случаю праздника есть мясо – и чем дольше затягивается молитва, тем вкуснее оно становится, пропитываясь соком плодов деревьев, ароматом плодов земли и вкусом меда. Да, это действительно будет вкусно”.

Но вот, зазвучал шофар, как тогда на горе Синай, испытывая на прочность  связь души и тела, связь человека и Творца. Снова заплакали в синагоге. Оглянулся бейт-илитовец , да что же такое – снова все плачут. Теперь-то  почему – ведь можно еще потерпеть – ради вкуса-то цимеса.

И смекнул: цимес-то конечно вкусен, да мы так изголодались, что нет у нас сил больше терпеть. И поняв эту нехитрую истину снова заплакал.”

Помолчал ребе, постоял немного, повернулся и вышел из бейт-мидраша. А хасиды покачали головами и сказали: “Какая горькая история нашего галута!”